שפות זמינות
אם ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, אחת מהתוצאות היא שההיסטוריה גם נוטה לזכור רק את המנצחים. שאלתי את בני אם הוא מכיר את רופרט מרדוק - כמובן שהוא הכיר. כשהוזכרה ברנדה דין, שנחשבה לנמסיס של מרדוק, פניו היו ריקות מאינפורמציה וגם ארתור סקרגיל (שנחשב פעם למלך ארתור וזכה להופיע בעשרת הפעמים הראשונות של תוכנית השאלות בטלוויזיה) לא היה מוכר. המחזה הקצר הזה נותן נקודת מבט טובה להבין למה.
אנחנו מתחילים על ה"לכורה המלוכלכת" (™Private Eye) שמטרתה הייתה לקרוס את מערכות המסורת הארוכות של תעשיית העיתונים, שנשענו על פרקטיקות מגבילות שהביאו לשכר גבוה ובעצם חסימה כניסה למתחרים ומנעו חופש לאיגודים, מה שנחשב כמועיל לשני הצדדים. לפעמים, צד כזה או אחר היה דורש שליטה, אבל המדפיסים עשו עבודה קשה וטובה (במשכורת שוות ערך ל-200 אלף פאונד לשבוע עבודה בן 16 שעות, אז...) בעוד שלמרדוק היו העיתונים הנמכרים והיוקרתיים שלו. זה לא היה בדיוק נוח אבל היה מספיק נוח לשני הצדדים בעימות בין עובדים לבעלים.
הטייקון האוסטרלי הוכה בתאוות הבצע והצימאון לכוח שמניעים את כל האנשים כמו זה, והוא רצה עוד - וכשהוא חסר מוסר וערום בהבנה, הוא ידע איך להשיג את זה. רחוב פליט, עם מכבשיה הארכאיים והמסלול המפרך בין העיתונאי לעיתון, נחרב, והנשק שבחר היה טכנולוגיה.
שלושה מייל מזרחה מהמכונות הרועשות וריח הדיו, בוופינג, הופיעו מחסנים מתכתיים עצומים על אדמות מפגרות, שבתוכן לא היו מכבשים חמים, רק מחשבים שקטים ומכבשים מתקדמים. המילים נכתבו על מחשב אחד והודפסו על ידי אחר. בלי אנשים, בלי משכורות, בלי בעיות.
ובכן לא ממש.
ברנדה דין, המנהיגה הנשית הראשונה של איגוד מקצועי הנבחרת במדינה - רק שש שנים לאחר שאישה נבחרה לראש ממשלה בפועל - הגיבה במאבק האחרון של עבודת הארגונים כנגד החופש הלא מוגבל של הבירה. היא לא הבינה שהאיגודים נשברו, ללא עוררין, רק 12 חודשים קודם בסיום שביתת הכורים של 1984-85. גופתו המתפתלת הרבה תופסים עשור קודם לכן תהיה מתה כמו וודי הבלוז של מונתי פייתון.
העימות המרכזי הזה יש לו גם את ההיקף וגם את המשקל של טראגדיה שייקספירית, ולכן זהו קצת מבהיל כאשר הכותבים, רוברט קאן וטום סלינסקי, בוחרים לדחוס את הסיפור לפחות מ-90 דקות, במיוחד כשהם הראו כמה הם מיומנים בחומר כזה במחזה The Gang of Three בהצלחה רבה בשנה שעברה.
האיכות החפזת הזאת מחורפת עם נפח לא נוח של חשיפה קפואה, כנראה מחויבות, אבל הצורך הזה מחייב את הדמויות לדבר בשיחות שנשמעות יותר כמו הפקת תמציות מהעטיפה של ספר היסטוריה פופולרי מאשר מילים שאפילו אנשים אלה היו אומרים. המחזה עובד יותר כהמחשה של עולם שברגע שהוא נשכח אבל עדיין מהדהד על פני הזמן, מאשר כדרמה.
זה לא באשמת השחקנים. קלאודיה ג'ולי מעניקה קצב צפוני לגברת דין, בלי ליפול לקריקטורה. אם כי פיקחת מאוד, היא חסרת ניסיון ומתמודדת עם אויבים בתוך התנועה (הסבך של ראשי תיבות לאיגודים המייצגים עיסוקים שונים או אפילו פלגים בתוך אותם עיסוקים, יזכרו בזיכרונות) וגם מחוצה לה. האימפריילת המדיה הייתה ממש לפני להופך לגלובלית באמת ולחדור לטלוויזיה, שם הרגשות המקומיים הישנים האלה יהיו בירה קטנה.
למרות שאלן קוקס כמישורראשון הוא היריב שמולה, הם מסתדרים באופן סביר טוב, סוגי האישויות של מנהלים ונציגי איגודים לעיתים קרובות מתאמצים יחד, דבר שאני יכול להעיד עליו אישית. אפילו הענק האוסטרלי מזכיר לעצמו מיתי ושקרניקולה שלו שמציב את עצמו כשלט האישי המיליונר (זה נשמע מוכר?) מהליץ את הקהל גם. למרות שאורך הראשונים הוסיף על ידי ג'ורג'יה לנדורס בתפקיד חסר הכרת תודה כאחרת של גברת דין, היריב האמיתי הוא חוקי האנטי איגוד של גברת תאצ'ר, ודגם הפוליציה הכמו צבאי שנוסה ונבדק בארגריווי ומקומות אחרים, שאכפו אותם.
יש מקום למולטי-רולינג על ידי אלסתאייר הארווי, ג'ונתן ג'יינס וראסל בנטלי כגברים של מרדוק ומנהיגי איגודים שונים, אבל הדמויות שלהם לא ממש מפותחות. אחרי כל מה שנצחתי, אני עדיין רוצה לומר שזה היה מרענן לראות את קלווין מקנזי מתואר כמשהו קצת יותר אנושי מהרגיל שלו כמפלצת אבסורדי מרושע - אבל אני לא יכול.
לא ניתן לברוח מהעובדה שדין והחברים שלה הופעלו (כפי שהמחזה טוען) על פני עימות ארוך שמשך על פני למעלה משנה והביא לשינויים שהיו כמעט בלתי נמנעים ובדיוק תוך עשור או כך, נמנעו בלתי הפיך כאשר האינטרנט הציב מכשיר פיצוץ תחת המדיה של דיו ועץ. היא נלחמה, כמו כל כך רבים משמאל עשו במהלך חיי, את המאבק של הדור הקודם עם כלי הנשק של הדור הקודם תחת כללי המשחק של הדור הקודם. הקפיטליזם, עם התחבקותו המיומנת של החדש המאובטח את כלי הייצור ומבטיח את הפצת הנרטיב המועדף שלה, ניצח אז, כמו שהוא עושה עכשיו.
אבל המחשבה המצמררת הזו היא לא הסיבה לכך שציפיותיי (שבכיר היטב) לא נתמלאו. הבעיה המרכזית להפקות כמו זו לא ממש נפתרה - הצורך לבנות סיכון בסביבה שבה אנו יודעים את התוצאה של המערכה האחרונה. על כל הכישורים הטכניים על הבמה, העלבונות החריפים לעיתים והצחוק הקסום לפעמים לבית של 2026 עם פרספקטיבה של 20/20, הדרמה, בניגוד למשאיות TNT הרועמות מוואפינג על פני המפגינים ולמרכזי הפצה במהלך הלילה, אף פעם לא ממש ממריאה.
In The Print בתיאטרון ראש המלך עד שלישי במאי
תמונות: צ'ארלי פלינט