בלוג אורח: 'למושפלים מגיע שיספרו את סיפוריהם': השחקן ארתור בואן על משחקו של צ'יף בודן ב'קן הקוקיה'

בסוף שנות ה-90, כשעוד הייתי ילד, גדלתי בטבע המוקף דובים וזאבים על אי מרוחק במפרץ ג'יימס, קנדה. לעולם לא הייתי צופה שבשנת 2026 אמצא את עצמי על הבמה בלונדון, משחק אחד מהדמויות האיקוניות ביותר בספרות אמריקאית עכשווית. 

אני מגלם את דמותו של הצ'יף ברומדן בקן הקוקיה באולד ויק. הוא איש ילידי, "אינדיאני מנהר קולומביה" מאורגון. לעיתים מתייחסים אליו במחזה כ"אינדיאני חרש ואילם", הוא אחד החולים הוותיקים ביותר במחלקה, שנמצא שם כבר מעל 10 שנים, ואחד המטופלים הכי פגועים שם. נאמר עליו שקיבל "מעל 200 טיפולי זעזוע חשמליים" – פשוט על שהוא מנסה להיות עצמו האותנטי. 

אחד היתרונות המהותיים של ההפקה החדשה הוא שהיא משיבה את הצ'יף ברומדן למרכז כבמספר והגיבור, ואני מרגיש כבוד וגאווה גדולים לשחק את התפקיד הזה. הוא הגיבור של הספר ובניגוד לסרט הזוכה באוסקר משנת 1975, התרגשתי מאוד שהבמאי שלנו, קלינט דוייר, רצה להחזיר את ההצגה לסיפור הליבה של ברומדן והמסע שלו, כפי שהתכוון הסופר קן קיזי במקור. 

כשחקן, אני מרגיש כי הייצוג של הילידים על הבמה ובמסך נוטה להיות קפוא בזמן, בסכנה של סטריאוטיפים ותפיסות קודמות לגבי איך אדם ילידי "צריך להיראות" ו"להתנהג". וזה פשוט לא משקף אמת מודרנית. יש מאות עמים עם תרבויות שונות ופרטי פרטים הם המפתח. הרבה מהסטריאוטיפים והקלישאות שלנו עדיין נובעים מסרטי ווסטרן. אנשים ילידים מודרניים יכולים להיראות גם בבגדים מסורתיים בפאו וואו וגם בג'ינס וחולצת טריקו בסופרמרקט. 

אני משתייך לקבוצה שנקראת מטיס, אחת משלוש הקבוצות האינדיאניות הייחודיות בקנדה. יש לי מוצא קרי פריירי, אך גדלתי בשמורה של אומת הקרי המוס במוס פקטורי בצפון אונטריו. מה שהיה מרתק בגידול שלי שם היא החשיפה לטבע ולחירות שאני לא חושב שאנשים מערים או אפילו מחוות יכולים לתפוס באמת. היו שם חיות פרא כמו להקות כלבים וזאבים ודובי קוטב ומוס ואיילים וזאבים ועופות מים ולוויתנים - בצורה מסוימת מסוכנים מאוד.

יש תקופת אביב שנקראת "שבירה", הנהר המוס הקפוא מתחיל להמיס, אבל יש כל כך הרבה קרח שצריך להישטף, אז הוא מצטבר ליריעות קרח קטנות, שהם גושי קרח שנסחפים ולפעמים שטפו את כל הקהילה כולה. זה מקום שמגיע למינוס 40 מעלות צלזיוס בחורף, יורד בו שלג בגובה מטרים, ובקיץ, מגיע לחם עד פלוס 30 מעלות צלזיוס ויכול להיות מאוד לח. זה פראי ולכן יפה באותה המידה שהוא מסוכן. יש ניגוד חריף בין הסביבה הסטרילית של מחלקת פסיכיאטריה לבין הנושא של טבע שחשוב מאוד לצ'יף ברומדן – נושא שחשוב לי אישית ולכל מי שגדל עם החשיפה הזו. 

אני חושב שאחד הדברים שאני מתחבר אליהם ביותר במחזה הוא שגם אני קיבלתי את הכינוי "אינדיאני חרש ואילם" מאחרים. אני נמצא על הרצף האוטיסטי ומקורו אינדיאני, ומדי פעמים לאורך חיי המערכת שנקראת "TheCombine" על ידי ברומדן, הכריחה אותי להתאים לתבנית שלא יכולתי להתחבר אליה.

עוד דבר שהרבה משך אותי לתפקיד של צ'יף ברומדן היה העובדה שהמערכת ("The Combine") שללה ממנו את אינדיאניותו ושברה אותו לגמרי. יש לו רצון עמוק להתחבר מחדש לחלקים החסרים שלו, החלקים שהמערכת רוצה "לתקן". זה משאיר אותו מאוד חשוף ואבוד, ואלה הדמויות המורכבות והמאוד לא מובנות שאיתם אני הכי מזדהה – דמויות ואנשים שמוגדרים "אחרים" ו"פחות מ". מבחינה טכנית כשחקן, תפקידים אלה מאתגרים לשחק ולכן הם הכי מעוררי השראה עבורי. 

אחד הדברים האהובים עליי לעשות כשחקן זה לנתח את החלקים האלה ולגלות איך הוא משפיע עליי באופן אישי. זו הזדמנות לשחזר את המסע הרגשי הזה וזה נותן לי מטרה כאמן. אני אוהב את זה כי אני מאמין שלמושפלים והמוכים מגיע לספר את סיפורם – ולהתאר את מסעיהם בדרכם הביתה שוב.

קראו את הביקורת שלנו על קן הקוקיה כאן.

קן הקוקיה באולד ויק עד ה-23 במאי

קרדיט צילום: חזרות והפקה: מנואל הארלן

קנה כרטיסים ל One Flew Over the Cuckoo's Nest