שפות זמינות
משפחה עכשווית מתעוררת במיתוס יווני ונראה שאינה מצליחה למצוא דרך לברוח מגורלה הגיהינומי.
הכותב והבמאי סימון סטון מצטרף לצוות היצירתי אותו הביא לחיים את המחזה "האישה מהים" שהוגדר על ידי The Guardian כ"מקורי להפליא, מרתק ומרהיב"; מעצבת התפאורה ליזי קלאצ'ן, מעצבת התלבושות מל פייג', מוזיקה של סטפן גרגורי, מעצב התאורה ניק שליפר, וכוריאוגרפית הקאסט ג'סיקה רונאן CDG.
מה חשבו המבקרים?
המחזה 'האורסטיאה' מציג בתיאטרון הברידג' עד ה-19 בספטמבר
קרדיט צילום: יוהאן פרסון
אלכסנדר כהן, BroadwayWorld: למרות הלבוש העכשווי האלגנטי, הדינמיקות הבסיסיות אינן מתרגמות במלואן. הטרגדיה היוונית דורשת שהרצח יהיה גם מוסרי להבנה וגם בלתי נסלח באותו זמן. איזבלה בוחרת לקחת את חייה במקום שייקריבו אותה כראוי על-ידי כריסטופר, ומעגל הנקמה שלאחר מכן לעולם לא זוכה למשקל הנדרש. בסוף שלוש וחצי שעות מאתגרות, לא נשאר הרבה עומק מוסרי, רק במה של אלימות זוועתית מסרטי רצח.
טים באנו, The Standard: שלוש וחצי שעות חולפות במהירות, כאשר בסיום, באפילוג, סטון מזכיר לנו כי כל האלימות החיונית ששמחנו לצפות בה – טביעות ידיים מדממות על הזכוכית הלבנה, סכינים חדים מוכנסים לבטנים – מייצגת את סצנות האכזריות שמתרחשות באיזורי מלחמה רבים בעולם. ההתרגשות הגופנית הזו מתהפכת לפגיעה בחילה. בית מידלטון הופך למטאפורה לכל עם שנתקע במעגל של אלימות תגמולית. אין פה אלוהות הפותרת סיטואציות. הכל אנושי מכאיב, תזכורת לכך שאנחנו זורעי האלימות וגם האוספים שלה.
שרה קרומפטון, WhatsOnStage: הכתיבה של סטון מתמשכת בהיגיון עד המעשה האחרון, שבו יש צבירה של הרבה מדי תוכן; הוא פשוט אינו מחמיר כמו הקודמים. אליס מקבלת טיפול גרוע במיוחד; היא נבדלת, חברתית לא נוחה, לעולם לא בטוחה במקומה בסיפור, מה שמרגיש בזבוז של הטיימינג הקומי המופלא שלה ושל יכולתה לסבול. אבל הבימוי שלו מושלם, מעלה את המתח בצורה קבועה ומאפשר לדמויות לקבל מרחב לנשום. למונטי יש רגע נפלא, כאשר, נקרעת מביתה האמריקאי, היא חולמת על חזרה מעבר לים. פארקר מנצלת זאת בעדינות טרנסית, ומביאה סימפתיה לדמות שמעטים מתרצים לה. מוריסי מוצא גם את העצב מתחת למעטפת של כריס, מעיר את המלנכוליה שלו עם מעט כפיפה בכתפיים והרמת ראש.
אוליביה רוק, London Theatre: הקאסט חזק להפליא. מוריסי ופארקר מציגים כימיה עגומה, המדגימה כיצד האשמה יכולה לתסוס ולהרוס מערכת יחסים. היא הופכת למרהיבה באבל שלה, מתענגת באופן קר על רצח כריסטופר ומכריזה על עצמה כ"מלאך הנקמה", בעוד מקמילן – כשותף לפשע ובעלה השני ג'רום – מוכה באשמה ומקבל את המוות. שיי הוא דמות שראוי לצפות בה בתור אליס המדברת במהירות ומוגבלת חברתית, וגליין-קארני מספק הופעה מצמררת של אדם שנשבר על ידי מחשבותיו, מעורר זכרונות מהופעתו האחרונה ב'כל בניי' של איוו ואן הובה – עוד מחזה על אשמה משפחתית קבורה.
אנדז'יי לוקובסקי, TimeOut: ודמויות סטון ברובן מהנות. תעריך יותר את הופעתה של שיי אם צפית בה במשהו אחר ותעריך כמה שונה הדמות של אליס המבוכה ומרשעת שהיא משחקת מהדמויות האחרות של השחקנית הוולשית. אבל בכל מקרה היא מתנה נפלאה, קוקטייל חי של עושר ומורכבות תחושת נחיתות. הכוכבת האמריקאית פארקר מאזנת בין דמות נבל אופרת סבון שהיא מעולה בה; עם שני מונולוגים מצחיקים במיוחד. ויש גם דמויות משניות נהדרות, במיוחד רקי תקראר בתפקיד החברה החדשה של כריסטופר, צ'נדרה, בתפקיד פרודי טהורא.
אליס סוויל, The Independent: סצנותיו של סטון כתובות בצפיפות ומעורפלות, גורמות לקהל להיאבק להבין את הקשרים בין המשפחה הגדולה והמריבה שעל הבמה. אף אחד אינו מתנהג כפי שהיית מצפה: יש ליטופים אינצסטואליים אכזריים וחסרי נוחות. שפת השבט העשיר הזה היא אלימות פסיכולוגית, עוד לפני הנפילות הפיזיות הראשונות. כאשר הדם הבלתי נמנע מתחיל לזרום, יצירתה של מעצבת התפאורה ליזי קלאצ'ן מתגלה כמופתית. הקוביה המדויקת הזו מכילה בית שלם בשתי קומות. ברגעים מוגברים היא מסתובבת לאט כדי שנוכל להבחין ברוצחים המאוחזים בדקירות או בקורבנות המוכתמים בדם, כשהם רצים בתוך עולמה המושלם של בית הבובות, וממלאים אותו באימה.
דייב פארגנולי, The Stage: מעצבת התפאורה ליזי קלאצ'ן מספקת תפאורה מרובת קומות מרמזת, שמלכדת את הדמויות בתוך קוביית בטון וזכוכית. זו מעין גן חיות אנושי ברוטליסטי, שבו אנו מתבוננים במדרון מותו של המשפחה דרך חלונות ענקיים ודלתות הזזה, שנועלים אותנו ממהלך הפעולה ומאלצים את השחקנים להשתמש במיקרופונים. בליל הבכורה לפחות, התוצאה היתה קול מעומעם מהדהד שפגע בעומק ובמרקם של השורות אצל חלק מהשחקנים. המחויבות של סטון ללכוד את קצבי השיחה האמיתיים מובילה לדיאלוג שחופף באופן מתמיד והפרעות בוויכוחים שמבלבלים את הטקסט שלו עוד יותר.
דירוג ממוצע: 80.0%
