דור ה-Z אובססיבי לקולנוע, למה לא לברודווי?

אובססיה כבשה את שוק הקופות הקולנועיות בתחילת השנה הזו, והפכה לאחד הסרטים הבודדים אי פעם שהרוויחו מעל 400 מיליון דולר בתקציב של פחות ממיליון דולר. זה מצטרף להצלחתו של סרט נוסף בעל תקציב דומה, Backrooms, שגם הוא הרוויח מעל 350 מיליון דולר. 

ההפקות הללו לא כוללות כוכבים גדולים ומסחריים. הן לא מבוססות על זכויות יוצרים מוכרות באופן נרחב (Backrooms מבוסס על סדרת אינטרנט בשם זהה, אך ההכנסות בקופות . שני הסרטים שהוזכרו בולטים גם בגלל שהם בבימוי של במאים מדור ה-Z, קרי בארקר וקיין פרסונס. ושני הסרטים התחילו לאט בקופות, אך השתפרו בסופי שבוע רצופים לאחר שמילת הפה התפשטה, וכל אחד מהם עבר את תחזיות הקופות הראשוניות ביותר מ-100 מיליון דולר.

Fandango השיקה לאחרונה מחקר שמצא כי דור ה-Z הולך לקולנוע בשיעור הגבוה ביותר מכל דור שנבדק, כש-87% מהנשאלים אמרו שראו סרט בתיאטראות במהלך 12 החודשים האחרונים. 

דור ה-Z הוא קבוצה מוזרה של אנשים. הם שולטים במרחבים מקוונים, ומקבלים את רוב החדשות והמידע שלהם מהרשתות החברתיות (זה נכון גם לרוב האנשים היום, אבל תמיד היה נכון לדור ה-Z). הם גם הדור הכי אנטי-IA על פי רוב הדעות, למרות שהם בין הדורות הסבירים ביותר להשתמש בטכנולוגיה זו מרצון. הם בין הדורות הכי אנטי-חברתיים, אך גם שמים ערך עצום באירועים חיים ובהתנסויות. לכן ברודווי מרגיש כמו פלטפורמה טבעית עבורם. 

במובנים מסוימים, ברודווי התחיל להיות צעיר יותר. זיילון ליווינגסטון הוא הבמאי הצעיר ביותר שזכה בפרס הטוני לבמאי הטוב ביותר של מחזמר בהיסטוריה, ואחד הבמאים הצעירים ביותר בברודווי בכלל. והוא (בנוסף לביל רויך) יצר אחת מההפקות האהובות ביותר על כל הקהלים של מחזה שגרם לפילוג בשנים האחרונות. למרבה הצער, ההצגה הזו, במהלך הריצה שלה בברודווי, לא הייתה הצלחה מסחרית ועתידה להיסגר בחודש הבא, למרות שהצליחה מאוד במהלך הריצה שלה מחוץ לברודווי, לפני שנתיים.

דניה טיימור היא דוגמה נוספת לבמאית שצעירה בהרבה מרבות מעמיתיה, ועדיין מצאה הצלחה רבה עם מחזות כגון ה Outsiders ו-John Proctor is the Villain. שני המחזות זכו להצלחה רבה בקרב קהל צעיר – John Proctor is the Villain, אף על פי שלא החזיר את ההשקעה שלו, היה בעל העוקבים הכי גדול ברשתות החברתיות מכל המחזות שפתחו אותה עונה, וייתכן שהיו מחזירים את ההשקעה אם הריצה שלהם לא הייתה נחתכת מוקדם כל כך. 

חברת No Guarantees Productions, שמובילה הפקות כגון Schmigadoon! בין אחרות, סייעה במימון מחקרים רבים שמציעים כי ברודווי נחשב לפחות מוערך במוחם של רבים, במיוחד צעירים. המחקר האחרון שלהם הציע כי צופי התיאטרון מדורי ה-Z והמילניאלס מוכנים לשלם פי 3 ממחיר הכרטיס הממוצע לברודווי, כלומר מעל $500 לכיסא. כדי לשים את זה בפרספקטיבה, זה כסף בסדר גודל של סיבוב ההופעות של עידן טיילור סוויפט. אבל הדרך היחידה שזה יקרה היא אם הענף יסיים עם הרעיון שאנשים לראות מחזות כמה פעמים או כמה מחזות בשנה.

המחקר של Fandango הראה שהסיבה העיקרית שדור ה-Z והמילניאלס הולכים לקולנוע היא הערך. כרטיס סרט ב-$15 הוא משהו נגיש לחברים ולמשפחה – מחסום הכניסה יותר נמוך. 87% מהדור ה-Z הלך לקולנוע בשנה האחרונה. אבל כמה מבוגרי דור ה-Z המתגוררים בניו יורק הלכו להופעה בברודווי בשנה האחרונה? פחות מ-20%. 

יש לא מעט אתגרים בלכידת קהל זה, ללא ספק. יצירת "תיאטרון אירועים" הייתה אחת האסטרטגיות של הרבה מפיקים, אך המציאות היא שיש רק כל כך הרבה ג'ורג' קלוניים שאפשר לשלב במחזות. קחו את השנה הזו כדוגמה. פחות מחזות מוכרים בכוכבים הרוויחו כסף השנה לעומת אשתקד, למרות שכוללים שחקנים זוכי אוסקר, את MCU, ו-Hidden Figures. יש כאן בעיית עלות כמובן, אבל הבעיה הגדולה השנה היא שאנשים פשוט לא מוציאים כסף וקונים כרטיסים. וקהל צעיר יותר נוטה לראות מחזמר מאשר מחזה. ליצור מחזמר שעונה להגדרה של "תיאטרון אירועים" זו משימה קשה – אבל תיאטרון אירועים הוא לא הדרך להצלחה ארוכת טווח. אירועים מסתיימים די מהר, אך מחזמרי ברודווי צריכים להחזיק הכנסות גבוהות למשך חודשים ואף שנים כדי להיות רווחיים. 

אם ברודווי מתמקד רק במיצוי מקסימלי של עושר ככל שניתן, כל עוד יש ביקוש, כלכלת האירועים יכולה להיות מקום טוב להישאר בו. אבל ניתן לסחוט את הספוג הזה רק עד גבול מסוים. הנגישות למחיר, ואולי אפילו יותר החשש מהיעדר נגישות למחיר, דוחים קונים פוטנציאליים עוד לפני שהייתה להם הזדמנות אפילו לשקול לקנות כרטיסים. ברודווי חייב לגוון את הקהל שלו ולהרחיב את האופקים שלו כדי להימנע מהתדרדרויות משמעותיות בתעשייה. אולי דור ה-Z הוא מקום טוב להתחיל בו.

קרדיט לתמונה: נינה וסטרוולת