ביקורת: כלבי החלל, האדריכל האחר

מנוסים בבמאות בברודוויי ניק בלמייר ו-וואן יוגס פותחים את ההצגה שלהם בהשלכת בובות כלבים לקהל, בסגנון אופרה. “אנחנו ניק וואן וכתבנו את זה,” הם מודיעים בשמחה.

זהו טיפוסי לאנרגיה האנרכית שנושבת בכלבי החלל, המוזיקל שכתב בלמייר ויוגס בעצמם, על לייקה, כלבת רחוב ממוסקבה שהפכה לראשונה שבעל חיים שחלף סביב כדור הארץ בשנת 1957. אנו מגיעים למרכז החלל המרוחק של ברית המועצות בקזחסטאן, מצוידים בבובות כלבים פשוטות, פסקול של בלדות עוצמתיות מהעשור ה-80, עם מילים מקסימות ומעט מגושמות כמו “למלא את הריק שאי אפשר להתחמק ממנו”, ומבחר אביזרים עבודת יד גסים – ספוטניק הוא כדור דיסקו מראה, המורם ל'חלל' על ידי מעלה.

לפעמים זה מרגיש כמו הטעם הפאנקי של היסטוריות נוראיות, כשבלמייר ויוגס מחדירים כמה שיותר עובדות מעניינות על מרוץ החלל – כולל טענה מוזרה שחוזרת על עצמה שהמלחמה הקרה נוצרה בעיקר בגלל מספר ההרוגים השונים במלחמת העולם השנייה – תוך כדי שזוכרים להדגיש שוב ושוב שזה ברובו רק תעמולה. התוצאות כאן מעורבות: לשאול אם למישהו יש שאלות באמצע ההצגה הוא במקצת מתנשא לקהל שהוא ברובו מבוגר.

יותר מעניין, בינתיים, הוא החקירה של מהנדס הטילים סרגיי קורולוב, הידוע בהצגה רק כתכניתן הראשי, כיוון ששמו לא נחשף לציבור עד לאחר מותו. קורולוב, שהיה קורבן לטיהורים סטליניסטיים בעבר, מצוין על ידי יוגס כמי שמתמודד כל הזמן בין התקדמות מדעית לבין המחיר הכבד של אותה התקדמות, וכמי שיש לו חיבה אמיתית ללייקה. התמוטטות הנפשית שלו לאחר מכן מזינה את ההצגה לאזור שהוא מבני ומרגשי יותר, כאילו אופנהיימר הביא את חיית המחמד האהובה שלו ללוס אלמוס.

כלבי החלל עשוי להרגיש לפעמים כמו צפייה בשתי הצגות שונות, אבל הכותבים מצליחים לאזן בין להיות ידידותי למשפחה לבין אינטנסיבי ומעמיק כשזה נוגע לכלבים עצמם. לייקה וכ-40 כלבות אחרות שקשורות לתוכנית החלל הסובייטית נותנות הפוגה קומית כחלק מ"קהילה לסבית בריאה" במעבדה, ולייקה עצמה משתוקקת למשפחה אמיתית, מגרדת יומני נפש מחפירת עפר עם הטפרים שלה. בסופו של דבר, היא תלמד לסמוך על קורולוב כשהיא מתחילה להקליד לאט לאט פתקיות על מקלדתו החשמלית.

יש משהו נוגע ללב אוניברסלי בלראות את הכלבים הללו חווים חוסר משקל בפעם הראשונה ומבינים את עומק ההקרבה שלהם. מרשים עד כמה הבמאי וויל בלום מצליח להוציא פיוט מתוך בובת פרווה פשוטה, ויש כמה גישות ממציאות לאורות – פנסים נישאים ביד ואלו – שמוסיפות עניין ויזואלי כשהתסריט נחלש.

כולנו יודעים איך זה נגמר ללייקה, בקבינה החמה מדי גבוה מעל כדור הארץ, אבל ההצגה מהססת להודות בכך. “אנחנו לא צריכים לספר להם הכול,” לוחשים בלמייר ויוגס, עורכים בהיסטריה. עוד מהמתח הזה בין אמת אובייקטיבית לפרשנות סובייקטיבית היה מתקבל בברכה, והיה מרים את כלבי החלל מעל סקרנות של מועדון בית ספר רועש אחרי שעות הלימודים.

כלבי החלל משוחקת ב-The Other Palace עד ה-9 באוגוסט

קרדיט צילום: אלכס ברנר