שפות זמינות
מה קורה عندما מילותיו של שייקספיר וכוח המוזיקה הגוספל נפגשים? משהו כמו הקסם שקורה על הבמה בקתדרלה של סן ג'ון השילוח עם פריקלס: חווית קונצרט של Public Works.
ההפקה של Public Works העונה היא חווית קונצרט עוצמתית של פריקלס, האפוס של ברד על אובדן וגילוי מחדש של אמונה. זהו גרסה מחודשת של dramaturg ויוצר מוזיקה טרוי אנטוני, וההפקה המפוארה הזו, המבוצעת על ידי חברי הקהילה של Public Works מכל רחבי ניו יורק סיטי, היא חגיגה של חיים, אהבה ושינוי. בהשראת מוזיקת גוספל והכוח המרגש של הכנסייה השחורה, גרסה זו של הקונצרט תבוצע בקתדרלה של סן ג'ון השילוח. המנהל האמנותי המשך של תיאטרון הקלאסי של הארלם קארל קופילד סוגר.
כריסטל לוקאס-פרי משחקת את 'גאוור' בהפקה הזו והיא מדברת עם BroadwayWorld כדי לספר לנו על החוויה התיאטרלית העוצמתית הזו.
איך זה מרגיש לחזור ל-The Public עם הפקה זו?
זה מרגיש כמו חזרה הביתה אמיתית—מקום שבו העבר וההווה מתמזגים בדרכים העוצמתיות ביותר. כל פינה בבניין הזה מחזיקה זיכרונות בשבילי, מעבודות לצד טוני קושנר על חדר בהיר שנקרא יום, לסדנאות וקוראים רבים, וגם כל הפעמים שהגעתי פשוט כאן כדי לראות הצגות שהשרו אותי. ועכשיו אני יכולה לחזור הכל עם פריקלס, מוקפת בפנים מוכרות ובחדשות כאחד.
מה שמיוחד עוד יותר זה שאנחנו מתאמנים באותו תיאטרון שבו התחייבתי את Passenger Five בהפקת Off-Broadway של Ain't No Mo'. אז, לחזור בדיוק לאותו מקום, לשאת את הזיכרונות ההם בזמן שאני יוצרת משהו חדש לגמרי, מרגיש לא מציאותי.
זו היופי של להיות כאן שוב—זה לא רק לכבד את מה שהיה לפני, אלא לבנות על זה. עם Public Works, החדר שופע חברי קהילה ואמנים שמתאגדים כדי לספר את הסיפור הזה יחד מוכנים לבנות משהו מעבר לעצמם. לחזור ל-The Public שוב, עם כל כך הרבה היסטוריה וכל כך הרבה אנרגיה חדשה, מלהיב אותי יותר מתמיד.
איך היו האימונים עד כה?
האימונים היו מדהימים! ההרכב כבר עבד יחד בשבוע הקודם, כך שהאנרגיה, המוזיקה והטקסט היו כבר חיים כשגעתי. מההתחלה, זה מרגיש כאילו נכנסתי למשהו חי ונוכחי שכבר בתנועה, והאנרגיה הזאת נמשכה בכל יום מאז.
זה נובע במידה רבה מהמנהל המוערך שלנו, קארל קופילד, ומהמנהל האחראי שלנו, קורנליוס דייווידסון, שיצרו סביבה שבה אנחנו מעודדים לחקור, לקחת סיכונים ולגלות את היצירה בזמן אמת. הקוראוגרפית המבריקה שלנו, טיפאני ריאה-פישר, מביאה את אותה רוח לתנועה, עוזרת לנו לספר את הסיפור עם גופנו ולהיפגש עם אנשים בדיוק היכן שהם—תמיד מזכירה לנו שמה שאנחנו מביאים זה מספיק. הלב הפועם של החדר הוא טרוי אנטוני, היוצר המוכשר של גרסה זו, שחזון שלו ממלא את החלל בשמחה שנמשכת בכל אימון, וזה משולב בצורה יפה עם המנהל המוזיקלי שלנו, סם אפיה, שהכוונה שלו משקפת את העבודה על ידי הרמה של כל ההרכב. הקבוצה הניהולית המצוינת שלנו מחזיקה הכל יחד, בראשות מייקל דומואה, שדואג שכל חלק נודד יתמוך בפירוט, מחשבה ודאגה.
ואז יש את העבודה עצמה. זו סיפור גדול ודינמי לחיות, ואנחנו נותנים לו את הזמן והדאגה שהוא זקוק לה. באותו הזמן, אני לא חושבת שצחקתי כל כך הרבה בחדר חזרות זמן רב. האיזון בין האתגר לשמחה שומר על החדר חי ומחובר, וזה מרגיש נכון לרוח Public Works.
מה שעוצמתי זה גם היקף זה. לפעמים, יש בחדר קרוב למאה אנשים, כולל ארגונים, קבוצות קהילה ואמנים מכל חמשת הרבעים שהם חלק מההפקה. זה אומר שאנחנו לא סתם חזרות על שייקספיר—אנו גם לומדים על תרבויות, מסורות וריטואלים שנ woven ישירות לתוך בדים של היצירה. אנחנו מתחילים יחד, סוגרים יחד, והקצב הזה הוא מחייה בעצמו. זה גם המשך להיסטוריה שאני כבר מחזיקה בתיאטרון הזה ושיש לו פרק חדש של בנייה, ניסוי וגילוי מה יכול להיות הסיפור הזה.
פריקלס הוא סיפור כל כך יפה, ולמרות זאת אחת מההצגות הפחות ידועות של שייקספיר. איך זה מרגיש לשתף אותו עם אנשים שעשויים לא להכיר אותו עדיין?
זו מתנה כל כך גדולה. פריקלס הוא אחת מאותן הצגות שמפתיעות אותך, ויש בו הכל: הרפתקה, כאב לב, אובדן, ובסופו של דבר חידוש. זה על אובדן אמונה ומציאתה מחדש, מה שמרגיש כל כך אנושי וכל כך נצחי. מה שהכי מרגש אותי זה שיותר מדי אנשים יפגשו אותה לראשונה. יש משהו באמת מיוחד בשיתוף סיפור שאין עליו את משקל הציפיות של כולם כמו שיש למספר מהעבודות המוכרות יותר של שייקספיר.
במקום זאת, הקהל מתנסות בו עם עיניים חדשות ולבבות פתוחים, ובבהפקה הזו, דרך מוזיקה וקהילה, הם מוזמנים לראות את עצמם בתוכה. בגדרי זה, זו השמחה לחיות את פריקלס כאן. אנחנו לא סתם מקשרים את שייקספיר הפחות מוכר; אנחנו יוצרים נקודת כניסה לסיפור שמרגיש עמוק בקיום היום.
איך היית מתארת מה נעשה כדי להפוך את זה ל"חוויה קונצרטית"?
מה שמרגש ב"חוויה הקונצרטית" הזו הוא שהיא מתממשת הרבה מעבר לרעיון של עמידה ליד עמודי מוזיקה וקריאת הטקסט. בזכות המתנות המדהימות בחדר (ממחברי הקהילה שלנו לארגונים שאנחנו משתפים פעולה איתם), אנחנו יכולים לספר את הסיפור הזה באופן שמרגיש עשיר, רב-שכבות וחי מאוד. זה עדיין רוח קונצרט, אבל האנרגיה, המוזיקה והפיזיות של מה שאנשים תורמים מאפשרים שהיצירה תרגיש קרובה יותר להפקה מלאה.
אנחנו גם בשטח חדש השנה: הקתדרלה של סן ג'ון השילוח, מקלט מדהים בלב הארלם. באופן מסורתי, Public Works הוצגו בחוץ בתיאטרון דלאקורט בפארק המרכזי, אז הכניסה לקתדרלה פירושה נגינה בשטח חדש שפותח אפשרויות חדשות. המקום עצמו כמעט מרגיש כמו דמות נוספת בהצגה, תומך אותנו ומרים את הסיפור מעבר למסגרת של חווית קונצרט מסורתית למשהו שהוא ייחודי בפני עצמו.
מה ש-The Public עושה כל קיץ עם Public Works ויצירת חוויות תיאטראליות חופשיות הוא כל כך חשוב לעיר. איך זה מרגיש להיות חלק מהמסורת הזו?
בזמן שלי באוניברסיטת מערב מישיגן, הפרופסור שלי, המנטור שלי וראש המחלקה ד"ר ג'ואן הרינגטון שיתפה משהו שנשאר איתי: “המשימה של האמן היא להביא תיאטרון למקום שבו אין לו.”
האמת הזו שימשה כמדריך עבור העבודה שאני מחזיקה ועבור העבודה שאני מדמיינת, ולכן הכניסה ל-Public Works מרגישה כמו התאמה טבעית. והשנה, לעשות זאת במרכז, בלב הארלם, במקום שמעולם לא מכיל את הסיפור הזה—ובתוך קהילה שאני שייכת לה, שמגיעה לתיאטרון איכותי, עשיר ונגיש—הופך את זה ליותר משמעותי.
בשבילי, Public Works היא ההוכחה החיה שהתיאטרון בתכלס שייך לכולם. זה דבר אחד להגיד את זה, אבל אחר לשים את זה לפועל—להתאגד עם אמנים, חברי קהילה וקהל יחד באותו מקום ולהפוך את האמונה הזו למציאות. לעמוד בתוך המטרה הזו עם הגוף שלי, בזמן הזה בהיסטוריה, מרגיש חזק ונחוץ. בזמן שלגישה לאמנות יכולה להרגיש מוגבלת למעטים, Public Works מחזיקים חזק באמת זו שזה מיועד לכולם, והמחויבות הזו נשארת קבועה גם כשהעולם משתנה.
בלא מעט מובנים, זה משקף את פריקלס בעצמו. הוא עובר סערות שמאיימות להעיף הכל, אך הוא שורד וממשיך להתקדם. האמנות היא מאוד דומה—היא תמיד עומדת בפני סערות, אבל היא עמידה כי יש אנשים ומוסדות המקדישים את עצמם להחיות אותה. להיות חלק מהמסורת הזו מדבר ישירות לאמן שאני ועבור האמן שאני רוצה להמשיך להיות, משורש באמת שהתיאטרון שייך לכולם ויכול לחיות בכל מקום.
מה אתה הכי מצפה אליו בהמשך ההפקה?
מה שמרגש אותי הכי הרבה זו הרגע שבו כל העבודה הזו—המוזיקה, הסיפור, הקהילה—פוגשת את הקהל. אין כמו החלפת הערכים הזו, כאשר מה שבנינו בחדר החזרות מקבל חיים חדשים כי אנשים שואפים את זה, מגיבים ומוצאים את עצמם בתוך הסיפור. אני גם מתרגשת מהמשפחות שילכו לראות את הקהילות שלהן משתקפות על הבמה—לראות אנשים שהם מכירים, אנשים שהם גרים לצדם, מוחים חלק מההפקה הזו וזו חגיגות. זה יהיה כל כך עוצמתי.
אני בהחלט מצפה לשתף את זה בקתדרלה עצמה, כי הסקאלה של המקום הזאת משנה הכל. כבר ערכנו חזרות שם, ואפילו ללא קהל, אפשר להרגיש כיצד הסיפור והמוזיקה מתרחבים בתוך הקירות העצומים ההן. לשמוע את שייקספיר מועלה באמצעות מוזיקת גוספל במקום בגובה הזה—אני יכולה רק לדמיין כמה זה יהיה מרגש כשכיסאות יהיו מלאים.
ולמעלה על כל זה, אני מצפה לשמחה. יש שיר בסוף ההצגה שאומר, “השמחה זמינה,” וזה הלב הפועם של כל החוויה הזו. התקווה שלי היא שאנשים לא רק ישמעו את השורה הזו, אלא שיביאו אותה איתם—שהשמחה שבנינו בחדר הזה היא השמחה שהם יילכו ממנה, בידיעה שהיא זמינה להם.
אני פשוט כל כך גאה להיות חלק מהחברה יוצאת הדופן הזו, ואני לא יכולה לחכות שכולם יחוו מה שיצרנו יחד
קרדיט צילום: מארק ג'. פרנקלין
