חזיונות אפלים של ברודוויי לפני שהמגעים על העבודה מתחממים

הפתיחה אומרת "מסתבכים." הכותרת אומרת "בצרות." אז כאשר הניו יורק טיימס משתמש בתיאורים הללו לגבי מוזיקלים, אנשי התיאטרון יושבים זקופים ומבחינים.

המאמר מ-22 בספטמבר, מאת מייקל פולסון, היה בהחלט מדכא, גם אם מעט ממנו היה הפתעה עבור אנשי התיאטרון. אבל הטיימס אינו פרסום תעשייתי; הוא מיועד להגיע למגוון רחב של קוראים והוא בהחלט מסוגל להשפיע על מקבלי דעות. ככזה, הוא העניק מקום לג'ייסון לקס, ראש הליגה של ברודוויי; אנדרו לויד וובר, קאסנדרה ידועה לגבי ההוצאות של ברודוויי; ומפיקים ומשקיעים מסחריים לדבר על האתגרים בתחום. ניכר, שחלק מהמפיקים המצליחים ביותר בברודוויי, כמו דיוויד סטון (וויקד), קווין מקולום (שישה ומבצע בשר) וג'פרי סלר (המילטון) לא נשמעו, כאילו השמות הגדולים ביותר בתחום בחרו להימנע מהמאמר החזוי הזה.

לאחר המאמר, השיח ברשתות החברתיות היה רב, נע בין חברי קהל שהביעו פחד עבור האמנות האהובה עליהם, לבין ותיקים שגיחכו על המאמר ואמרו שהכחדת ברודוויי חזהו באופן קבוע מדי עשורים. עם זאת, קשה להסתכל על תקציבים של 25-30 מיליון דולר ועל מספר הצלחות כלכליות יחסי קטן מבלי להרגיש דאגה האם ברודוויי מתייקרת מעבר ליכולת קיומה בשני ההיבטים, הן של עלות הייצור והן של עלות הכרטיסים, ההולכים יד ביד.

הזמן של המאמר נראה מתאים מבחינה מיוחדת לעסוק בשני נושאים, אחד מהם נדון במאמר ואחד אחר שנעדר באופן מוזר. באופן גלוי, הליגה של ברודוויי והמפיקים המייצגים אותה פועלים בלובי להארכת הזיכוי ממס במדינת ניו יורק אשר סיפק עד 3 מיליון דולר לכל מופע להקלות למפיקים והוצאות, עד שאפילו מופיע במסמכי הצעות למופעים כאילו היה דבר בטוח. אבל עם תכנית שעברה כעת פשיטת רגל מהכסף, אף על פי שהיא זכתה להקלת זמן קצרה, הליגה וחבריה פועלים וודאי מאחורי הקלעים כדי לוודא שהיא תוארך ותמומן מחדש, ולא רק תכנית לטווח קצר המתמודדת עם האתגרים של חזרה מהמגיפה אלא כנראה הקושי המבני של שיקול השקעות בברודוויי. המאמר של פולסון סיפק כלי חשוב לאנשים בשיח עם משרדי הממשלה.

היכן שהמאמר שתק היה בעובדה שהוא הופיע שבוע לפני שההסכמות הקיבוציות בין הליגה לבין איגוד השחקנים ואיגוד המוזיקאים האמריקאיים (AFM) היו אמורות לפוג, כשמולדעות בין הצדדים נמצאות בתהליך. המאמר שימש כמגפון למפיקים למקם את עצמם תחת לחץ כלכלי עצום, משנים את דעת הציבור – גורם שהשפיע על הפסקות עבודה בעבר בברודוויי או איומים על הפסקות.

בעקבות המאמר, האיגודים קיבלו הזדמנות להגיב עליו. בהצהרה, אל וינסנט ג'וניור, המנהל האחראי של איגוד השחקנים אמר, בין השאר:
"איננו יודעים אילו מופעים בברודוויי מסתבכים כי אף פעם אין לנו שליטה או תובנה על המימון או התקצוב של כל הפקה תיאטרונית, כיוון שלליגת ברודוויי לא הייתה מוכנות לספק לנו את המידע הזה.
 
"מה שאנחנו יודעים הוא כך: העונה הזו חגגה להיות העונה המכניסה ביותר שנרשמה אי פעם. ואנחנו יודעים שליגת ברודוויי אינה שקופה לחלוטין לגבי איך היא מייצרת או מנהלת את כספה. אנו יודעים שכמה הפקות הופכות לרווחיות עוד הרבה אחרי שהן נסגרות – דרך סיבובי הופעות, רישיונות ומקורות הכנסה אחרים."

ה- AFM מקומית 802 בנפרד פרסמה הצהרה שנשענה על אותם הרגשות, ואמרה:

"באופן כנה, זה חשוד שהליגה מדווחת על כך שהיא חוותה את העונה המכניסה ביותר בתולדות ברודוויי ואז буквально כמה חודשים לאחר מכן, כשמקדמת עם האמנים שלה, היא בוכה על עוני ומצוקה. העניין הוא פשוט מאוד: שחקנים, מוזיקאים, אנשי במה וכל העובדים היצירתיים בברודוויי זכאים לבריאות, העלאות שכר הוגנות ותנאים טובים. העבודה בברודוויי היא מפרכת ודורשת. זה פשוט אינו סוד שהליגה רוצה ליהנות מרווח שיא תוך כדי הטלת צנע על אמניה ולקיחת רווחים קשים שהושגו. האמנים כבר דאגו מהדיבור הכפול: אנו דורשים הסכם הוגן עכשיו."

ב-30 בספטמבר, דלתות התודעה נפתחו כאשר מאמר של רויטרס העלה את רוע המצב של שביתת שחקנים, ודיווח כי כרטיסי שביתה הופצו ומיקם את התרומות לקרן הבריאות של האיגוד כעניין מרכזי. מאמר זה והמאמרים שלאחריו העבירו את המיקוד למומעים על הבמה, בעוד שבמוזיקליים, המוזיקאים חשובים באותה מידה להצלחת מופע, גם אם הם פחות נראים.

אין ספק שישנם אתגרים לברודוויי כרגע, וזה אינו ייחודי למוזיקלים – הצגות, שמעט מאוד רצות יותר משלושה חודשים, ממומנות כיום באימון של יותר מ-7 מיליון דולר ונראות תלויות ברובם בכוכבים להצלחה. מה שמצער הוא שהשיחה סביב זה, ואולי אפילו המניע להתייחס לזה, מתעוררת לרוב כאשר העימותים של מגעי עבודה נמצאים במרכז, במקום כאשר כל הצדדים יכולים לעבוד בקלות יותר בשיתוף פעולה לחדשנות ולפתרון.

הייחוד הנוכחי נזרק לאור בתביעה שהוגשה על ידי משקיע קטן באתחול מחודש של הקברט, המאשימה בזיוף כלכלי, שהקנתה תשומת לב לא פרופורציונלית לעיתונות כי אין כמו תביעה עסיסית כדי לייצר כותרות. עם זאת, אם התביעה תשפוך אור על העניינים הכלכליים של ברודוויי, אז אולי כולם – מפיקים, איגודים, העיתונות והציבור יכולים לקבל תמונה ברורה לגבי מה שבאמת מציק לברודוויי, גם אם כמו תמיד, ה-invalid המפורסם זקוק לטיפול, אבל לא עוד במצב סופני.