ביקורת: THE MISANTHROPE, בכיכובה של Sandra Oh

ההגדרה של מיזנתרופיה מתייחסת לחוסר אמון כללי, סלידה ואפילו שנאה כלפי המין האנושי, הטבע האנושי והחברה בכללותה. כאשר The Misanthrope, or the Cantankerous Lover הועלה לראשונה בשנת 1666, האקלים הפוליטי בצרפת התאפיין בתקופה של שליטה אינטנסיבית מצד המלך לואי ה-14. האריסטוקרטיה כפפה את ראשה והתאימה עצמה לתרבות שבה או שהסכמת לציית, או שהוצג בפניך המחיר של אי-הסכמה. Martin Crimp נחוש בדעתו שעלינו לשים לב.

הוא ממציא מחדש את קומדיית ההליכות של Molière כפארסה עכשווית, שבה סופרת מצליחה, בעלת נטייה להיות גלויה וחצופה בדבריה, הופכת למנודה. כשהיא על סף סירוב לקבל פרס בסך 200,000 יורו במקום לחזור בה מראיון, מערכות היחסים שלה – האישיות והמקצועיות כאחד – מתפוררות. אם Molière היה עסוק בצנזורה ובנקמה, Crimp מפגין אובססיה ל'ביטול' (cancellation). הוא חושף עמדה אנטי-אינטרנטית ואנטי-'אווקית', כאשר רבות מהתקפותיו מסגירות את פחדיו שלו עצמו.

הוא מכפיל את ההימור על הפן החברתי-פוליטי, אך בסופו של דבר מדלל כל הרהור שהוא מציע. אם אלססט סירב ל'la politesse' (המוסכמות החברתיות המנומסות של אותה תקופה) מפני שראה בהן צביעות, אליס נוקטת עמדה קודרת וציניקנית כלפי הכול. היא גאה בהיותה סוחבת ויכוח, אך הופכת כל שיחה שהיא מנהלת לתקיפה מתלהמת בלי שבאמת חודרת לליבו של העניין. אנו נוגעים בנטייה לשיפוט ביקורתי נדיב מדי, בהיעדר אוריינות תקשורתית, בתהום שבין הדורות, בגזליטינג חברתי, ובכל אותם טיעונים שאפשר בבטחה להעלות בארוחת ערב חברתית. הבעיה היא שהכול פשטני מדי, גם כשהדיאלוג פטפטני.

בעוד התסריט אינו בדיוק באר ההארה האינטלקטואלית שהוא כה משתוקק להיות, לIndhu Rubasingham יש חזון ברור. הבימוי שלה, עם זאת, מבלבל ומבולבל בעצמו. Sandra Oh מובילה בביצוע חד. יש לה רעיון משלה לגבי מה שהמחזה אמור להיות, והיא לא חוששת להיות חלק ממנו. Oh נפלאה. התשוקה שלה תוססת, אך ההתפרצויות שלה נותרות מחושבות והנאומים הזועמים שלה מיושבים בדעתם. התיאור נכנס לתחום התנודתי רק כשמדובר בחברה של אליס. היא איתנה בגילומה ומהפנטת לחלוטין בחליפת הכוח שלה.

שאר השחקנים סובבים סביבה כמו לוויינים. בין הרגעים הבודדים המבריקים של ההפקה נמנים Paul Chahidi – מקסים בתפקיד ג'ון, חברה הגיי הטוב ביותר של אליס, המנסה נואשות להפוך אותה לאהודה על ההמונים בעודו מתחמק משערוריות לטובת שניהם – ו-Tom Mison. האחרון מנצל את מעמדו כחברה של אליס כדי להעניק ביצוע התלוי בין פארסה קודרת לסאטירה מחודדת. סטפן, שחקן שזה עתה הפך פיכח ומתקרב ל'ביטול', הוא גילום של יהירות תעשיית הבידור – יריבו הגדול של Crimp. התוצאה היא קריקטורה, בובה, כלי. שוב, למרבה הצער, אין עומק.

בעיקר, הבעיות בבימוי נעוצות בחוסר הביטחון הטונאלי. הכתיבה והבימוי נראים כאילו יש להם מטרות נפרדות. Crimp רוצה להוביל לחקירה רחבה יותר על פשרה, תגובת נגד, וצביעות ההתנהגות החברתית, ולשים את האליטה המשכילה על צלחת פטרי. Rubasingham רוצה לשמור על זה חלק וקליל. חלק מההתפרצויות המוגזמות והנמרצות (Imogen Elliott ו-Rina Fatania מובילות את המתקפה) מתחככות בכאב באוזן מול ניסיונותיה של Oh להחזיר את הדיון לרמה מוחית יותר. חבל שהתוצאה כה מפוזרת, שכן יש בה הרבה מחשבה מרתקת.

האכזבה מהפרויקט אינה מבטלת את העובדה שיש לו מראה מהמם. Robert Jones תולה את העלילה בתוך עיצוב קובייתי האפוף חשכה. חדרים מפוארים עם יצירות אמנות עשירות ולכידות מרשימה באמת מארחים תלבושות נקיות באותה מידה. הכול צועק עושר. השיא החזותי מגיע ממש בסוף כאשר (אזהרת ספוילר!) חלקי התפאורה מתרוממים ומותירים אחריהם אולם ריקודים שטוח. נברשות נוצצות יורדות מכל עבר, בעוד סינתיסייזרים משמיעים קול רם. זהו רגע מטלטל. חבל שהוא רק מחזק את המבוכה שלנו; קשה לומר מה בדיוק המשמעות של המפנה החלומי-סיוטי הזה, אבל הוא כה מרהיב.

ההחטאה הזאת אינה אופיינית לThe National Theatre. הם ממשיכים לנסות למשוך קהל באמצעות שמות משמעותיים ועיבודים שאמורים להיות הימורים בטוחים, אך איכות החומר בסופו של דבר חסרה עוקץ ודרמטורגיה הקשרית. יש סיכון שהתכנון יראה מנותק מהמציאות, וזאת בעיה עבור זירה כה משפיעה.

The Misanthrope מוצג בThe National Theatre עד 1 באוגוסט.

קרדיט תמונות:  Marc Brenner

קנה כרטיסים ל The Misanthrope