שפות זמינות
גיבורי התרבות הנערצת של הנוער; רנטון, סיק בוי, בגבי, ספאד, טומי וקלי חוזרים, יחד עם קאסט הרכב ולייב בנד. מציגים כמה מהקטעי המוזיקה המלהיבים מהסרט שהגדיר דור שלם, לצד שירים מקוריים קליטים, מתעמתים ומחוגגים, שעשויים להפוך לקלאסיקות ששרים ורוקדים איתן, זה יותר מנוסטלגיה מוגברת – זהו מחזמר חדש הנושא תווים ועומק, שפונה למהפכה המודרנית שלנו של מרד מול עתיד לא ודאי.
אז מה חשבו המבקרים?
Trainspotting בתיאטרון רויאל היימרקט עד ה-5 בספטמבר וממשיך לסיבוב הופעות
קרדיט לתמונה: מאט קרוקט
גארי ניילור, BroadwayWorld: אז יש לנו את הצד האגרסיבי, בגבי (פרנקי אוקונור, שנראה והולך כמו מארק ריילנס ב'ירושלים'), את הגבר המתוקשר, סיק בוי (שרידן טאונסלי, הזמר הטוב ביותר על הבמה), ואת הנאיבי האידיאליסטי, טומי (פינסטיל פאול) שסופו ברור מההתחלה. הנשים לא יוצאות טוב, לפחות חלקית מואשמות ברבות מהסיכונים המופרזים של החבר'ה. רוזי דיגנן וסופי האצ'ינסון עושות מה שהן יכולות בתפקיד אליסון וליזי, אך הן דמויות דקות מאוד במופע עם דמויות רפויות.
תאודור בוסנקווט, London Theatre: קארוליין ג'יי ריינג'ר, שביימה בעבר את גרסת המחזמר ל-'Only Fools and Horses' באותו מקום, בטח יש לה רקורד בהבאת נכסי IP מוכרים לבמה. אך כאן היא מתקשה ליצור קשת דרמטית משמעותית, בהתחשב באופיו המדכא המתמשך (ישנם קטעים ארוכים של נטילת סמים עם מעט התפתחות עלילתית), אם כי העלילה עם אחיו של רנטון, חייל המשרת בצפון אירלנד, מביאה מעט שחרור רגשי עם ההורים (רבקה מקיניס וגורדון קופר), כמו גם התת-עלילה של קלי (יאנה האריס), בת זוגו של רנטון, שנוסעת ללונדון כדי לגלות שהאורות הבהירים הופכים לאכזבה.
אריפה אקבר, The Guardian: נכתב על ידי וולש ובויים על ידי קארוליין ג'יי ריינג'ר, הסיפור נראה מקוטע כך שכל סצינה מנותקת מהבאה אחריה, הסיפור מפוצל, הסצינות והמשפטים המוכרים מוגשים כאילו מפס ייצור ממותג Trainspotting, אם כי בסדר שונה: תחילה טיול קבוצתי לבלקפול למופע נורדן סול, ולאחר מכן סצנות מגוונות, מהריאיון המהיר והמפרך של ספאד (קירן אנדרו) ועד לאלימות בשולחן הסנוקר מבגבי (פרנקי אוקונור) והסצנה המפורסמת של רנטון בשירותים – האחרון מודגש באמצעות שימוש במסכי רקע (עיצוב וידאו: דגלאס אוקונל).
אלן הוד, WhatsOnStage: הופעת הריקוד הממכרת המושפעת מהתמכרות להרואין במופע היא חוויה שכדאי לראות כדי להאמין, ואמנם לא מצפים לסיפור כזה חשוף שייראה נעימי לעין, אבל זה בהחלט לא בלתי סביר לצפות שנוכל לראות אותו באמת. זוהי אחת ההצגות האפלות ביותר ויזואלית שראיתי, עם רגעים מפתח מתרחשים במצב כה כהה שרק חובבי המקור יבינו מה מתרחש.
ניק קורטיס, The Standard: מה זה הרעש הרדום והמעיק הזה? או, זה קול סוס מת מתמודד עד דק. מאז שרומן הלא ליניארי של אירווין וולש על מפסידים ונרקומנים בלית' העוני באדינבורו הפך מלהיט תת-קרקעי להצלחה פריצה בשנת 1993, נוצרו מחזות, סרטים, המשכים ואחד מאלבומי הפסקול הטובים ביותר אי פעם.
קלייב דייוויס, The Times: פרנקי אוקונור מקרין איומים בתור בגבי, הגבר האלים שמבלה את חייו בחיפוש אחר פנים להכות. פינסטיל פאול מצליח לזכות באמפתיה שלנו תוך כדי חייו שמתפוררים. אם אתם מעריצים של הסרט, תשמחו לשמוע שההמנון של לו ריד 'Perfect Day' מופיע בהצגה. ואולי תרגיעו לדעת שסצנת השירותים המפורסמת פחות גרפית הפעם.
בן לורנס, The Telegraph: הבלבול של ההפקה הזו, בתיאטרון רויאל היימרקט, מודגם היטב באמצעות המוזיקה שלה. בזמן שפסקול הסרט המפורסם נשמר במידה מסוימת (כולל Iggy Pop עם 'Lust for Life' ולו ריד עם 'Perfect Day'), הוא מדולל בשילוב של להיטי פופ שלא הופיעו בסרט, והרעה מכול – שירים חדשים שלמעט ריקוד משמח בשם "C---s Run the Country" כמעט ולא זוכרים. משונה לראות את רנטון (לואיס קיד) וסיק בוי (שרידן טאונסלי), הברי מזל הציניים, עושים תנועות ג'אז – וזה מפחית את עוצמת הדמויות של וולש.
סם מרלו, The Stage: מבחינת עלילה, המופע מפוזר ומסתבך הרבה יותר מהסרט או הספר. הדמויות רופפות ומעורפלות כפי שהן בספר של וולש; כאילו הסיפור נכרת, כל הערמומיות, הקשיחות, ואטיטת'ס התעוזה שלו הוסרו. במקום זאת, המופע איטי ומילולי מדי, לעיתים נופל למלנכוליה ומונוטוניות סבירה – דוחף אלינו שוב ושוב מצפון חברתי, מבחינה תיאטרלית כמעט כמו 'Blood Brothers', אך פחות משפיע רגשית. וחסר תנועה דינמית – בכל פעם שמתחילים להיכנס לעומק, שיר מיותר מגיע ומעכב הכול שוב.
דירוג ממוצע: 32.5%
