ראיון: פאבר סנייפ על THE WHOOPI MONOLOGUES ועל עצירת ההדרה

בוקר שמשי באוגוסט בעיר ניו יורק, כשהתיישבתי לשוחח עם פאבר סנייפ על הבכורה שלה באוף-ברודווי בהפקה המושקעת של הית'ר לינדון סנטר של THE WHOOPI MONOLOGUES. שיחתנו התחילה בשאלה על חודש הגאווה לאנשים עם מוגבלות, אך לא נשארה שם זמן רב.

במהלך השיחה, הקומיקאית, השחקנית והפעילה לזכויות בעלת המועמדות לאמי חזרה על רעיון אחד מתמיד. לא היה זה נושא הייצוג, החשיפה או אפילו המוגבלות עצמה. אלא הדרה.

המוטיב עלה כשסיפרה על היותה אחת מהמעטים בלבד של שחקנים עם מוגבלות שמגלמים תפקיד ראשי שכתבו במקור לשחקן ללא מוגבלות. זה חזר לשיחה כשדיברה על נגישות, קומי, רשתות חברתיות, מדיניות ממשלתית, ואפילו כתיבתה של וופי גולדברג. למרות הנושאים השונים, היה קו מנחה ברור.

"זו ההדרה," סנייפ קובעת בביטחון. "בואו נפסיק את ההדרה."

האמירה הפשוטה לכאורה הזו מתמצתת הן את פעילותה החברתית והן את הפילוסופיה האמנותית שלה. עבור סנייפ, הבכורה באוף-ברודווי לא הייתה בעיקר לשבור מחסומים, אלא להראות באמת מה יכול לקרות כשהאמנים נחשבים קודם לכישרונם לפני שהם מוגדרים על פי מגבלות נתפסות או היבטים אחרים של זהותם.

"בשבילי, כשחקנית עם מוגבלות שמגיע לתפקיד שבמקור נכתב ללא מוגבלות, זה משמעותי מאוד," היא מסבירה. "זו הצצה למה שיכול לקרות כשנותנים לאנשים את ההזדמנות למלא תפקידים קיימים שלא חייבים להיות מוגבלים."

"אנחנו פשוט יכולים להיות אנשים שחיים בעולם," היא ממשיכה. "ולא חייבת להיות פרק מאוד מיוחד או דמות מאוד מיוחדת."

המסע של סנייפ לאוף-ברודווי לא היה שגרתי כלל. לאחר שעבדה ברדיו ובחדשות בטלוויזיה בווירג'יניה, מכרה כמעט כל מה שהייתה לה ועברה לניו יורק ב-2015 כדי ללמוד קומדיה באופרט סיטיזנס בריגייד. בעקבות זאת הגיעה עבודה בטלוויזיה, אך התיאטרון נשאר בלתי מנוצל. "אפשר להגיע לשם," היא אומרת. "זה באמת עניין של התמדה, היכון טוב, להקדיש את 10,000 שעות העבודה ולהישאר בדרך." ההתמדה הזאת לקחה אותה בסופו של דבר למשרת מורה של לורלין ב-THE WHOOPI MONOLOGUES, דמות שסיפוריה התכתב לעיתים קרובות עם חוויותיה שלה.

המונולוג של לורלין מתמקד במנופאוזה, נושא שסנייפ אומרת שדורות קודמים כמעט ולא דיברו עליו בגלוי. "הדור שלנו לא קיבל מהדורות הקודמים שידברו על השינויים שהגוף עובר או על השינויים הרגשיים שמרגישים," היא מציינת.

הרלוונטיות הזאת חורגת הרבה מעבר ללורלין. בין אם בדיבור על מחלות נפש, התמכרות, קולוריזם, זכויות פוריות, הגירה, או חסרי בית, סנייפ מאמינה שגולדברג "הייתה מאוד קדימה לזמנה. פשוט מדהים לראות את ההסתכלות לעתיד שהאישה הזו ניחנה בה – שהיא רב-דורית."

אותה אמונה באנושיות משותפת מעצבת גם את הקומדיה של סנייפ. כמנחה ב-The New School, שם היא מלמדת את הקורס Funny Haha: The Art of Comedy, היא מעודדת את תלמידיה להפוך חוויות אישיות לחומר שהקהל יכול להזדהות איתו. בין אם מדובר במוגבלות, בריונות בילדות או מערכות יחסים משפחתיות מורכבות, הקומדיה הופכת להזמנה לאמפתיה במקום לפילוג. "זו התכלית היפה של הקומדיה," היא אומרת. "אנשים יכולים להזדהות עם החוויות האלה."

גישה זו ממשיכה דרכה של Limitless Laughs Productions, החברה שהקימה כדי ליצור הזדמנויות לסטנדאפיסטים ומבצעים עם מוגבלות. אבל כשסנייפ מדברת על ייצוג, היא מעולם לא מתחילה מהקאסטינג. היא מתחילה מהנגישות. "אנחנו נלחמים על דברים שלא היינו צריכים להילחם עליהם בשלב הזה," סנייפ מדגישה. "לא היינו צריכים לקחת לעצמנו מאבק על מעליות נגישות. לא היינו צריכים להילחם על מוניות נגישות."

לכן, Limitless Laughs Productions שמים במרכז הנגשת המקומות, תרגום לשפת הסימנים, כתוביות חיות, ומקומות ישיבה שמאפשרים ישוב של קבוצות משתמשי כיסאות גלגלים במקום לבזר אותם. "אנשים עם מוגבלויות רוצים לצאת, הם רוצים להיות כלולים. וכאשר הם יודעים שההצגה או המקום נגישים, הם יגיעו," אומרת סנייפ. היא מציעה שייצוג מתחיל הרבה לפני שהשחקן עולה לבמה. הוא מתחיל ברגע שמחליטים אם מישהו בכלל יכול להיכנס לתיאטרון.

החיים עם דלקת מפרקים שגרונית גם שינו את ההבנה של סנייפ לגבי חשיפה. "כשהייתי בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחיי, חשבתי שעלי להיות מאחורי המצלמה, מאחורי המיקרופון, כי הרגשתי שאנשים לא רוצים לראות אותי," היא משחזרת. "תמיד הייתי לחוצה לפני שעליתי לבמה [באירועים בהם עבדתי כרדיו בוקר] כי חששתי, 'מה יגידו? מה יחשבו? האם הם לוחשים עליי?'"

יותר מזה, המגבלות הפיזיות הביאו איתן אתגרים מעשיים אך גם נושאים רגשיים, כולל הבושה שהרגישה בבקשת התאמות שהייתה זקוקה להן באמת. "היו ימים שהגוף פשוט לא הצליח, והרגשתי בושה על כך," היא זוכרת. "רציתי לומר להם 'היי, אני לא יכולה להרים את הידיים היום. כואב.' למרבה הצער, כששברה מחסומים, הבושה שלה לא אפשרה לה להגן על עצמה ברגעים האלה."

"עכשיו, אני כל כך מודה שיש לי מקום לדבר על דברים כאלה, להרגיש נינוחה," מציינת סנייפ, "ולהגן על הקולגות שלי בעולם הזה."

לבסוף, סנייפ הפסיקה להקשיב לשדים הפנימיים שלה, אותם היא מגדירה כבושה ומבוכה, והבינה משהו משחרר. "אני עם מוגבלות בין אם אני על הבמה ובין אם לא. אנשים רואים אותי כל יום, בין אם אני על הבמה ובין אם אני מאחורי הקלעים," היא אומרת. "אז למה שלא ארדוף אחרי מה שאני באמת רוצה?"

"כשהתחלתי לעשות זאת," היא קורנת, "הדברים התחילו להיפתח."

כשנשאלה מה היא מקווה שהקהל ייקח איתו לאחר שיראה אותה מופיעה, ענתה סנייפ במילה אחת: "בלתי ניתן לעצירה." לא כי היא רוצה שהקהל יעריץ את מוגבלותה, אלא כי היא מקווה שיפסיקו לחשוב עליה בכלל. "אני מקווה שהם יתעמקו רק בדמות," היא מדגישה.

חודש הגאווה לאנשים עם מוגבלות אמנם סיפק את ההזדמנות להופעת הבכורה ההיסטורית של סנייפ באוף-ברודווי, אבל בזמן שמהרהרת בדבריה, ברור שהיא פועלת למען משהו הרבה יותר גדול מחודש אחד בלוח השנה. "אני מקווה שאנשים יצאו מחודש הגאווה עם כבוד כלפי אנשים עם מוגבלות בתור אנשים. וכפי שאמרתי, ללא הדרה," סנייפ חוזרת ומדגישה. "אנחנו צריכים להיות על אותו דף ולרצות להיות כוללים. אני מקווה שזה מה שאנשים ייקחו איתם."

ההפקה של תיאטרון מרכז לינקולן של THE WHOOPI MONOLOGUES ממשיכה לרוץ עד ה-30 באוגוסט 2026 בתיאטרון מיטזי אי. ניו-הוז של תיאטרון מרכז לינקולן.

קנה כרטיסים ל The Whoopi Monologues