המקטע הבא: אידריס גודווין על החזרת התיאטרון אל העם

בפתיחה של הסדרה החדשה The Next Act מבית BroadwayWorld, המדגישה את האמנים ומובילי היצירה שעיצבו את עתיד התיאטרון, קיימתי שיחה עם אידריס גודווין כדי לדבר על סיפור סיפורים, קהלים, מנהיגות אמנותית, היפ-הופ, נערים שחורים צעירים, ומה שהתיאטרון האמריקאי עשוי להזדקק להזכיר לעצמו לפני שהוא יכול להתקדם.

אידריס גודווין חושב על הפרק הבא בחייו.

לא משום שהמחזאי, המשורר, הסופר, הבמאי, החינוך ומוביל האמנות מאטים את קצבם. להפך. כשהוא מתקרב לגיל 50 ומתחיל פרק חדש כפרופסור חבר לכתיבה דרמטית באוניברסיטת אריזונה סטייט, גודווין חושב לעומק על איפה הוא רוצה להשקיע את זמנו, ידיעותיו וסיפוריו.

"זו חיים מרוכזים עוד יותר סביב סיפור," אמר לי. "365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, סיפור, לספר סיפורים, קהילה, בניית סיפור, ארכיטקטורת סיפור."

לאמן שהקריירה שלו מעולם לא הסתכמה בנתיב אחד בלבד, הפרק הבא הזה אינו בהכרח על בחירה בכיוון אחד. הוא על ההכרה בדבר שחיבר את כל המסלולים הללו.

סיפור.

"אני רוצה לבלות את הפרק המשמעותי הבא של חיי בתפקיד של מחנך ראשי, מנטור ראשי," אמר גודווין, "אבל גם להקדיש את כישורי, האינטלקט והאנרגיה שלי להמשך המסורת העתיקה והחיונית של סיפור הסיפורים."

הוראה, כתיבה, מנטורינג, במה, מנהיגות. עבור גודווין, אלו אינם קריירות נפרדות אלא דרכים שונות של עבודה אחת ומשותפת.

ובאחד מנושאי השיחה שלנו על הפרק הבא של גודווין עצמו, עלתה שאלה נוספת.

איך ייראה הפרק הבא של התיאטרון האמריקאי?

לגודווין יש נקודת מבט מעניינת במיוחד, שכן הוא ראה את התעשייה מזוויות שונות.

לפני שלקח על עצמו תפקידים של מנהל אמנותי או מנכ"ל, הוא הבין משהו על אמנים שלא תמיד מונע לשיח הציבורי.

"כל יוצר, כל אדם יצירתי, הוא במידה מסוימת המנכ"ל של עצמו," אמר. "צריך להשקיע בזמן, במקום, באמונה – וזהו השקעה."

המעבר להנהגה מוסדית נתן לו זווית חדשה על מה שהוא מכנה "עסק הסיפור".

מרבית תקופת ההנהגה של גודווין התרחשה במהלך מגפת הקורונה, תקופה של היכרות לאומית עם סוגיות גזע, אי שקט חברתי, עוינות פוליטית מתגברת כלפי אנשים בעלי צבע, ותעשייה ששואלת בקול על מי מחזיקים בכוח והאם המוסדות באמת מוכנים לאתגר.

גודווין זכה להציץ מאחורי הקלעים.

מה שראה סייע לו להבין היכן כן ולא רוצה להשקיע את האנרגיה היצירתית שלו.

"אני מהיר. אני משתף פעולה. אני פתוח מאוד. אני מקבל החלטות באופן מהיר ודמוקרטי," אמר. "גיליתי שהגלגלים של התיאטרון הלא-רווחי המסורתי, אפילו תיאטרון לילדים ונוער, פשוט זזים לי באיטיות קפואה."

הוא הבין שההשפעה הגדולה ביותר שלו אולי לא תקרה מאחורי שולחן מוסדי.

אלא איפשהו חזרה למקום שבו נוצרת התוצאה עצמה.

"ידעתי שמקומי הוא בעצם בחדר החזרות, בסדנא, איפה שיכולים לזוז במהירות, לנוע בזריזות ולהיות בדיאלוג אמיתי כאנשים יוצרים וכיוצרים."

משם, גודווין מאמין שהאמנים יכולים למצוא את מה שהוא קורא לו "האדמה הנכונה" בשביל עבודתם לשתול שורשים ולצמוח.

מה שראה מאחורי הקלעים גם השפיע על האופן שבו הוא חושב על האנשים שממש מולו.

אז שאלתי אותו: האם לתיאטרון האמריקאי יש בעיית קהל?

כמעט לא הספקתי להוציא את השאלה מפיו.

"כן."

גודווין לא מדבר רק על מכירת כרטיסים או על החזרת הקהל "בחזרה" אחרי המגפה. הוא מטיל ספק באופן שבו התיאטרון מתייחס לקהלים בכלל.

"לתיאטרון יש בעיית קהל כי אנחנו עושים הרבה דברים שהם מאוד פנימיים," הוא אמר.

והוא צודק.

אנשי התיאטרון מכירים את שפת התיאטרון. אנחנו מבינים שבועות טכניים. אנחנו מבינים למה כולם נעלמים כשהלילה הפתיחה מתקרב. אנחנו מבינים את השיחות שאנחנו משוכנעים שהן דחופות.

אבל לכל השאר יש חיים.

המופע נפתח. אנשים באים. הם רואים. אולי הם אוהבים. אולי לא. ואז, כפי שגודווין הציג זאת, "הם ממשיכים בחייהם".

"לעיתים קרובות, אנחנו עושים תיאטרון בשביל אנשים שעוסקים בתיאטרון," הוא אמר.

התעשייה דיברה במשך עשורים על פיתוח הקהל. בשלב מסוים השיח הזה התקשר לשיח על גיוון וייצוג. לגוון את הצוות. לגוון את המחזאים. לגוון את הסיפורים. ואז, איכשהו, יופיעו קהלים חדשים לגמרי.

גודווין מתנגד להנחה הזו. הרעיון שפשוט להעלות הצגה מאת מחזאי שחור ימשוך אוטומטית את הקהילה השחורה מתעלם ממשהו ברור: אף קהילה אינה מונוליטית. לאנשים יש טעמים שונים, אינטרסים שונים, ופשוט דברים שונים שמתחרים על זמנם.

ובזמן שהתיאטראות מתכננים עונות, הקהל בוחר מבין עולם שלם של בידור.

אולי, כפי שציין גודווין, כריסטופר נולן ממש שיחרר סרט.

אנשים יודעים מה זה.

אולי הם לא יודעים על ההצגה שהייתה להצלחה בעיר אחרת בשנה שעברה.

אז מה עושים?

"אנחנו צריכים לצאת לרחובות."

גודווין מגיע מקידום ברחוב בשיקגו, ואני עצמי שהייתי ותלמיד בשיקגו, יכולתי לשמוע את ההיסטוריה של העיר בדיבורו על הקהלים.

"לפעמים אנחנו לא רוצים באמת להקשיב, להיכנס לקהילות כי אנחנו משתמשים במילים קהילה וקהל, אבל מה זה באמת אומר?"

לגודווין, הגעה אל הקהל דורשת יותר מאשר להכניס אנשים דרך הדלת. זה דורש הבנה של מי האנשים האלה בעצם, הקשבה להם, ושמירה על הרלוונטיות אליהם.

"צריך למצוא את האמצע ולשמור על רלוונטיות מתמדת," הוא אמר. "אני חושב שזה בעיית צניעות. אני חושב שזה בעיית הימנעות מסיכונים."

ההבחנה הזו חשובה.

אם הבעיה היא פשוט שיווקית, התיאטראות יכולים לקנות מודעות נוספות. אם הבעיה היא מנטאלית, הפתרון דורש משהו עמוק יותר.

גודווין למד את הלקח הזה הרבה לפני שישב מאחורי שולחן מנהל אמנותי.

הוא למד זאת מהיפ-הופ.

במהלך השיחהנו, גודווין הזכיר את KRS-One ופילוסופיה על מה זה אומר להיות MC.

"האנשים נותנים לך את הכוח להיות MC," אמר גודווין. "הוא אמר שאם אתה עולה על הבמה והדבר הראשון שאתה עושה זה אומר, 'כולם תרימו את הידיים באוויר', והם לא עושים זאת, זה עליך."

לגודווין, צריך להרוויח את הקהל תחילה.

"אתה עולה לשם ונותן להם את החרוז הכי טוב שלך. את הטוב ביותר שלך. ורק אחרי שהם מרגישים אותך, כשכרת את הקשר, אז אפשר לבקש, 'תרימו את הידיים באוויר'."

פילוסופיה זו הפכה יסודית לאופן שבו גודווין מתקרב לעבודתו הפרטית.

"אני צריך לוודא שעשיתי את העבודה שלי ואני יכול באמת להגיע אל האנשים באופן אותנטי, לא רק עם מה שאני כותב, אלא עם כל רוחי, עם מי שאני, עם מה שאני מייצג, עם הפילוסופיות שלי."

הלבוש, ההפקה, המופע – כל אלה יכולים לתרום לחוויה. אך אף אחד מהם לא יכול להחליף את הקשר האמיתי.

"אני יכול להיות עם התלבושת הכי מגניבה, עם הפירוטכניקה וכל השאר, אבל זה משני לעומת האם יש לי מערכת יחסים אותנטית עם הקהל הזה? האם הם מרגישים אותי?"

הם מרגישים אותי? השאלה הזו נשארה איתי.

התיאטרון משקיע הרבה זמן בשאלה איך להביא את הקהלים בחזרה. אולי השאלה הלא נוחה יותר היא, האם נתנו להם מספיק סיבות לשוב?

כששאלתי את גודווין מה התיאטרון האמריקאי צריך לוותר עליו כדי להתקדם, הוא לא הציע תכנית חדשה, יוזמה או מודל תעשייתי חדש. במקום זאת, הוא חזר ליסודות.

"אנחנו צריכים לחזור למשנת אריסטו בפואטיקה ולמה שהוא מדבר עליו בהקשר של היסודות," אמר. "מה בני אדם זקוקים לו כשהם מתכנסים בחלל? אנחנו צריכים קתרזיס. אנחנו צריכים פתוס. אנחנו צריכים לחזור אל העם."

לחזור אל העם פירושו גם להבהיר באיזה עסק התיאטרון נמצא באמת.

"האם אתם בעסק הנדל"ן? או בעסק סיפור הסיפורים? זו השאלה המרכזית," אמר גודווין. "האם התיאטרון הוא הדבר שאנחנו עושים? האם זה פועל? האם אנחנו עושים תיאטרון או שאנחנו נמצאים במקום תיאטרון? האם אנחנו בעסק של ניהול תיאטרון?"

גודווין לא חשב על כך רק תיאורטית כשדיבר על חזרה ליסודות אלו. הוא הצביע על אמנים שכבר עושים את העבודה ויוצרים מודלים למה שיכול לבוא בהמשך.

אחד הדוגמאות הוא MEXODUS, שיצרו וביצעו בריאן קויאדה וניגל די. רובינסון.

"מה שהם עושים עכשיו הוא מרגש מאוד," אמר.

הקשר של גודווין עם קויאדה חוזר ל"How We Got On", שהוצג בפסטיבל Humana ב-2012 והיה אחת מהפקותיו הראשונות המקצועיות של קויאדה.

יותר מעשר שנים אחר כך, גודווין רואה במה שיצרו קויאדה ורובינסון יחד – שני אמנים שמשתמשים בלופינג חי, מלחינים, משחקים ובונים עולם תיאטרלי שלם – כמודל אפשרי לעתיד התחום.

"המופע ברור, והיו תיאטראות שתמכו בהם מההתחלה ואמנו במה שהם עושים," הוא אמר. "ההצגה הזו, בעיניי, היא מה שכולנו צריכים להסתכל עליו כמודל לעתיד."

עבור גודווין, MEXODUS איננה בהכרח דורשת שכל ההפקות העתידיות יהיו עם שני שחקנים ולופינג חי. מדובר במה שיכול לקרות כשאמנים מקבלים את המקום לבנות, להתנסות ולגלות את השפה הייחודית שלהם יחד, כשהתשתית באה לתמוך באמנות במקום להכתיב אותה.

חזונו של גודווין לעתיד איננו מוגבל למוסדות או לאמנים שכבר שם בחדר. השיחה שלנו חזרה שוב ושוב לנוער שעדיין מוצא את דרכו לשם.

וכשמתבוננים בעבודתו, ישנה קבוצת צעירים אחת אליה הוא ממשיך להקצות מקום: נערים שחורים.

חזונו של גודווין לגבי מה שיבוא אינו מוגבל למעורבות הקהל ואיך המוסדות תומכים באמנים. אי אפשר לדבר על הפרק הבא מבלי להכיר את הדור הבא ומי מקבל לראות את עצמו בסיפורים שאנחנו מספרים.

עבור גודווין, זה לרוב אומר להעניק מקום לנערים שחורים.

מ-How We Got On ועד עיבודו ל-Ghost מאת ג'ייסון ריינולדס, ועד לרומן שהוא עצמו כתב לצעירים King of the Neuro Verse, גודווין שם במרכז שוב ושוב נערים שחורים צעירים שמלאכתם אינה תמיד מובנת מיד למבוגרים או למערכות שמקיפות אותם.

שאלתי מה גורם לו לחזור לנוער.

"אני מנסה לכתוב את הדברים שהייתי צריך ורציתי, וחושב על כל שאר הנערים השחורים שם בחוץ," אמר.

בשבילו, האחריות הזו הפכה אישית עוד יותר כשהוא הפך לאב.

"הייתי אב צעיר יחסית, ורציתי שילדיי יבואו לעבודה ויראו מה אני עושה, וגם רציתי להשפיע באמת על הדור הבא, דורות עתידיים."

גודווין גדל כשהוא מעריץ את מרטי מקפליי, לוק סקייווקר, האן סולו. הוא זוכר שלא ראה הרבה נערים שחורים שמשתקפים מולו. לכן בעבודתו הוא מודע ומכוון להרחיב את מה שנערים שחורים יכולים לדמיין לעצמם.

"אני מנסה ללכת מעבר לסיפורים טראגיים בלבד," אמר. "אני רוצה לראות אותנו במדע בדיוני. אני רוצה לראות אותנו במחזות חגיגיים על היפ-הופ ועל התבגרות. אני רוצה לראות אותנו ביצירות מוזרות, על-טבעיות."

גודווין רוצה לנערים אלה גישה לאותה רוחב דמיון שהוא חיפש כילד, לראות את עצמם לא רק שורדים אלא חוקרים, יוצרים, מחדשים וקיימים בעולם שבו האפשרויות פתוחות ורחבות.

יש לא מעט לחץ בתעשייה הזו להיות מובנים כדבר אחד.

מחזאי.

במאי.

מפיק.

מחנך.

בחר את התפקיד. בנה מותג. תקל על כולם להבין לאיזה תיבה לשים אותך.

אבל הקריירה של גודווין התנגד לכך.

לאמנים רב תחומיים שמנסים להבין את היקף הפרק הבא שלהם, גודווין נתן עצה פשוטה:

"מה שלא תצטרך לעשות, פשוט אל תוותר."

הוא לא מרומנטיז את הקשיים שבבניית חיים אמנותיים.

"זה עבודה קשה," הוא אמר. "זה לא קל, זה מגיע ממקום ויש לו מחיר וכל זה."

עם זאת, הוא מעודד אמנים להמשיך לחקור.

"תשאר סקרן, תשאר צנוע. תאהב את זה, תאהב את מלאכתך, וסתם תלמד לראות איפה יש הזדמנויות," הוא אמר. "אילו סיפורים לא מספרים? מה הדברים שאתה רוצה לראות שאתה חושב שאחרים גם ייהנו מהם?"

כי קריירה אמנותית היא לא משהו שמגלים פעם אחת בלבד. היא זזה. היא משתנה. יש עונות.

"זה תהליך. זו מסע, ויש לך עליות ויש לך ירידות, עונות ופרקים, ואתה פשוט לא יכול, אתה פשוט צריך להמשיך לנוע קדימה."

ובכל אותן עונות, גודווין חוזר לדבר אחד.

"אתה צריך להיות מאוהב בתהליך. פשוט לאהוב את התהליך."

זה מרגיש מתאים, במיוחד מנקודת הזמן הזו בחייו. הוא מתקרב לגיל 50, חוזר לכיתה ומתחיל להיכנס בכוונה רבה יותר לתפקיד המחנך והמנטור. הוא עדיין כותב, עדיין יוצר ועדיין חוקר איזה דברים אחרים הסיפור יכול לעשות.

הפרק הבא שלו הוא לא על נטישת כל מה שהיה או על בחירה סופית באחד מהם.

הוא על העמקה בדבר שתמיד קישר את כולם.

סיפור.

לפני שסיימנו את שיחתנו, שאלתי את גודווין את השאלה שתכננתי לשאול כל אמן שישב איתי במסגרת The Next Act.

סיים את המשפט הזה:

הפרק הבא של התיאטרון האמריקאי יהיה...

"חזרה מחויבת ליסודות הסיפור התיאטרלי."

עד אז, התשובה שלו הרגישה כמו המקום שכל שיחתנו הובילה אליו.

חזרה אל העם.

חזרה לאמנים שיש להם מקום ליצור ולצעירים שיש להם מקום לחלום. חזרה לזכור שקהל לא חייב לנו את תשומת לבו. אנחנו צריכים לזכות בה.

אולי הדרך לפרק הבא של התיאטרון לא מחייבת אותנו להמציא את הכל מחדש.

אולי פשוט נזכור עבור מי אנחנו מספרים סיפורים.

אנחנו יוצאים לרחובות.

אנחנו מקשיבים.

אנחנו יוצרים משהו ששווה להתכנס אליו.

ואז, אם נהיה ברי מזל, כמו שאמר KRS-One, אולי הם ירימו את ידיהם באוויר.

קרדיט צילום: אידריס גודווין