שפות זמינות
לפני עשרים ושמונה שנים,
זה מגיע, כמו במקרה, באותו רגע שקרקס גיפורד (שוב מופע אוהלים בריטי עם דרישה דומה בלוח השנה הלאומי) מתמודד עם מסירת הדורות שלו. שתי חברות משפחתיות, שני פביליונים Iconic, שני מייסדים שנפלו לאחרונה. הצומת לא יכול להיות מתוזמן יותר בקפיצות.
נושא השנה הוא ירח מלא, שנחשב למסיבת חוף תאילנדית שבושלה כאשר אשליה גדולה של הקוסם האקצנטרי משתבשת. למעשה, הנרטיב חפשי יותר מלשון של מלח צוללים. כל מה שאתם באמת צריכים לדעת הוא שמישהו קשור בשק ואז מופיע לסירוגין במהלך ההופעה, רץ על הבמה בזמנים לא סדירים. נכון: שק רץ הוא העקיצה למופע של הערב. תשואות לכל הצדדים.
השיווק של החברה טוען יותר מדי שירח מלא הוא "לא סתם מסיבה." זו סתם מסיבה, אם כי עם רקטות מצורפות. ברגע שהאוהל מתמלא בקהל נלהב, יש בו אווירה שמחיה את החיים שאין שום ביקורת תיאטרונית חדה יכולה לפגוע בה. יש אינספור מספרים דיסקו שגורמים לאוהל לקפוץ, שגרות אישיות משבחות ומכילות עצמית — לדוגמה, כאשר אדוין קולינס שר “מעולם לא הכרתי בחורה כמוך קודם” — ורוח בויזל ראשמכדק בקול של קוקר (ג'ו, לא ג'רויס). גמל פנטומימי מלווה אנשים לאט. רוקדים גבוהים מעודנים, לבושים במטריות ולבן מהבהבות פורשים את עסקת התמונות. זה לא בשביל כולם אבל, מאידך, גם לא שייקספיר ולא פוצ'יני.
לא מיד ברור מהשק וגובה ההצגה, או למעשה מכל חומר פרסומי, שה ליידיבויז לא הומצא בבר שבפאטפונג ע''י סוג היזמים התאי שכבר מזמן עברו למכור ביטקוין ולתמוך בפוליטיקאים קיצוניים. זה היה נוצר על ידי משפחת קרקס במחוז מידלנדס של סטפורדשייר (קונגלטון, להיות מדויק). פיליפ גאנדי, שהיה פעם במאי הקרקס הצעיר ביותר באירופה בגיל שבע עשרה, ירש את עסק המשפחה ואחראי לא רק על ההצלחה הזו בפרינג' אלא גם על הבאת קרקס המדינה הסיני לבריטניה; ליידיבויז הושק בשנת 1998 כהצגת צד של שש אנשים לצידו באדינבורו. הוא מת בשנת 2023 ובתו היילי היא עכשיו המנהלת האומנותית. למשפחת הקרקס יש תפקיד חשוב כאן, כי הוא נמצא בלב הנכס הגדול ביותר של ההצגה (האוהל, הלוגיסטיקות, מודל הסיור השנתי) וגם בהיעדרו המוחלט (כל מיומנות קרקס אמיתית על הבמה).
למרות הנושא החדש של זהות ושינוי, ירח מלא אינו יציאה רדיקלית מהנוסחה המסורתית של ליידיבויז. יותר מעניין מה קורה בכל אחד מהאוהלים הוא ששני מופעים אלה וקרקס גיפורד נמצאים באותו צומת: גיפורד חזר לידיים משפחתיות בשנה שעברה כאשר המייסד שותף טוטי גיפורד חזר לכהונה אחרי מאבק במועצת המנהלים שזכה לתשומת הלב. שני פעילויות דור שני, שניהם מסחרים על חזון המייסד שלהם ושניהם עם הזדמנות לעצב את המיזם המצליח לפי התמונה שלהם.
פיזית, שני אוהלים אלו מבצעים פנטזיות הפוכות. האוהל של גיפורד בסגנון שנות ה-30 על מרפסת בכפר מוכר אנגליות יוטופיות לקהל של סלסלות פיקניק ומשפחות עיניים רחבות; הפביליון הוורוד סבאי מוכר תאילנד-כפארק-נושא לקהל של פרוסקו, עם אוכל רחוב תאילנדי בזמן שגיפורד יש את אוהל מסעדת סירקס סוס. יש כלכלה דומה (מקום יעד, שירותי קייטרינג נתפסים, סיור שנתי) אבל קהל יעד שונה לגמרי. גיפורד, למרות הקסם הפסטורלי שלו, הוא תוספת יחסית חדשה לנוף הקרקסי הבריטי: הוא הוקם בשנת 2000 על ידי נל גיפורד, בוגרת אוקספורד שהרומנטיזרה את מסלולה לאוהל מהחוץ. משפחה אחת רואה באוהל תשתית; השנייה רואה בו שירה.
מה שממלא את האוהלים הללו התפצל בהתאם. גיפורד מכניס קרקס אמיתי לזירה שלו — אקרובטים, סוסים, ליצנים — בהכוונה של קל מקקריסטל, אשר הרקע שלו בקומדיה פיזית (Cirque du Soleil, איש אחד, שני גנבים) וניסיון רחב בתעשייה (כולל קוזי פאן טוטה עבור ה-ENO) מביאים עצה מסוימת, ראיה ומשמעת מבנית להתרחשויות. ליידיבויז מהנהן לכיווני קטעי אהבה בקרקס מבלי שתהיה על הבמה שום מיומנות בקרקס שניתן להבחין בה. גאנדי עזב את החיות שלו בסוף שנות ה-80; האהבה של נל לסוסים הביאה לכך שזוהי תכונה מתמדת במופעים של גיפורד גם לאחר מותה בשנת 2019.
יש משהו שראוי לציון במופע ששרד כמעט כל הפקה בווסט אנד חוץ מההפקה שהגיעה אחריו בשדרת שאפטסבורי. לז מיז מוכר מהפכה כטרגדיה; ליידיבויז מוכרים זאת כמספר דיסקו עם פעלולים. שניהם הראו, נגד כל ציפייה סבירה, שהציבור הבריטי יגיע עבור אותו דבר שנה אחרי שנה אם תארזו את זה עם מספיק אמונה. ירח מלא לא ישנה את חייכם. הוא לא ישנה את ההבנה שלכם על מגדר, זהות או מצב האנושות, לא משנה מה מחומר השיווק מתעקש. אבל הוא יוציא אתכם לילה בגן שפרד'ס עם חיוך על הפנים שלכם, מריח משום רוטב מתוק-חריף, ומזמזם משהו של אבבא. תאטרון סונדהיים, על כל הדרמה המוערכת שלו, לא תמיד יכול להבטיח את אותו הדבר.
המופע של ליידיבויז מבנגקוק נמשך בלונדון עד ה-12 ביולי ואחר כך יצא לסיבוב הופעות.
זכויות צילום: המופע של ליידיבויז מבנגקוק
