סקירה: מַעֲרֵכַתְּ אָרְזֵי הַדָּרוֹם, תיאטרון רויאל שייקספיר

קנת בראנה מנצח בתפקידו כלופאחין, אדם שהחל מרגעי עוני וזוכה לעושר, ביצירתה החדשה של לורה וייד המחודשת לאנטון צ'כוב ב-מעֲרֵכַתְּ אָרְזֵי הַדָּרוֹם. כחלק מצוות כוכבים בכיכוב ה-RSC (חברת התיאטרון הרויאל שייקספיר), הכולל גם את הלן האנט ו-ביל פולמן, הוא מציג דיוקן רב-פנים של בנו של אייש שעובד קשה ומצליח להשיג את מבוקשו – אך במחיר גבוה מאוד.

לופאחין של בראנה, מוצף בכעס, זועם על יחסו כחבר מעמד תחתון שמנסה להראות את יכולותיו העסקיות שגילה בקושי רב. אף אחד לא מקשיב לו או לוקח אותו ברצינות. בימינו, הוא היה דמות ניו-ריץ' בסגנון דני דייר, שנלעגת בשל החמר האימתני שלו, האייפון הזהב ומנוי יוקרתי לחדר כושר בשווי 5,000 פאונד.

בראנה משתמש במבטא הצפון אירי שלו לדמות, והפתעה – זה עובד נפלא. הענין במבטאים השונים – גם פאלדת הביתית דוניאשה, המגולמת על ידי אמבר גאד, מדברת במבטא אירי, בעוד שהאנט ופולמן מדברים במבטא אמריקאי – נראית מעט מבלבלת בהתחלה, אך מורגלים לזה במהרה. המבטא מציין מעמד באופן חזק במיוחד בבריטניה, שם התרגלנו לראות אנשים עשירים מדברים ברפרנס השמוקר (RP), ואילו אנשים עניים מתקשרים בסלנג קוקני.

למרות ההובלה של בראנה, הוא נמצא כחלק מצוות שיתוף פעולה מגובש ומאוחד (תכונה ש-RSC מבצעת היטב) בתיאטרון סוואן, מקום אינטימי בסטראטפורד-אפון-אייבון. עם רק 450 מקומות ישיבה ועל במה מיוחדת, אנחנו קרובים לשחקנים ומרגישים כאילו אנחנו ממש בתוך ביתה המרופט של מדאם ראנייבסקיה, כשהפרדס האהוב עליה עומד למכירה כדי שתוכל לכסות את חובותיה.

ההחלטה האמיצה של וייד והמלהקת והבמאית טמארה הארווי – ששתפו פעולה ב-The Constant Wife (RSC) ו-Home, I'm Darling (התיאטרון הלאומי) – היא להדגיש את האלמנטים הקומיים במחזה. צ'כוב טבע את מחזותיו כקומדיות, אך כעת, כשאנחנו מודעים לעומק ההיסטוריה הטמונה ביצירותיו, נוטים להתמקד בטרגדיה.

הבדיחות התוססות והפארסה הן מעניינות בהפקה אנרגטית ומחושבת היטב זו. ביל פולמן מעניק לנו את דמותו המצחיקה והמפספסת של גאייב (אחיה של ראנייבסקיה); ו-אנדי ראש מביא את דמותו של פקיד האופליין יפיכודוב עם נעליים צורחות – דוגמאות לאופן שבו וייד מציעה פרשנות שנונה וחדשה למעֲרֵכַתְּ אָרְזֵי הַדָּרוֹם. עם זאת, במקצת היו רגעים שבהם העלילה יכלה לעצור ולהעניק לנו זמן להרהר בהרס שנגרם על ידי האצולה המזניחה.

האן נראית בכבוד בדמות של בעלת אדמה אימפריאלית שחוזרת לבית המשפחה לאחר היעדרות של חמש שנים, מסרבת להודות שעליה למכור הכל ולהמשיך הלאה. צ'כוב כתב את מחזתו האחרונה, מעֲרֵכַתְּ אָרְזֵי הַדָּרוֹם, בשנת 1903 כאשר האצולה הרוסית הייתה על סף התמוטטות. אך השכבות של אובדן המעמד הגבוה והמשיכה המרהיבה של ראנייבסקיה לגברים נדחקות מעט להופעתה של האנט.

אסתר סמית' מרגשת בתפקיד ואריה, שמחוסרת סיפוק ומוצאת מפלט רק בנישואין ללופאחין. יכולתה של סמית' להתחבר לתסכוליה של ואריה בלתי ניתנת להשוואה. מה שגורם ללב להיקרע הוא הצפייה בעגמת נפשה בסצנה האחרונה עם לופאחין, שנראה לא מודע לתשוקותיה ואף לא למצבה המורכב כאישה רווקה. סצנה זו משתקפת גם בהתנהגות האכזרית של יאשא, שמגולם על ידי ג'וליאן מור-קוק, כאשר הוא מגרש את דוניאשה הנמרצת.

צ'ומיסה דורנפורד-מאי בתפקיד אניה, בתה של ראנייבסקיה, מהממת ו-אלפרד אינוך בתפקיד הסטודנט הנצחי טרופימוב, עם דעותיו הרדיקליות, הוא היחיד שנראה במידה מסוימת של סיפוק. כמו שאף אחד מהאליטה לא מקשיב ללופאחין, כך גם לא לוקחים ברצינות את דברי טרופימוב.

בינתיים, התפקידים אשר נתפסים מינוריים מספקים גולת הכותרת של ההצגה. גאי הנרי בתפקיד פישצ'יק המדוכא, עם טיימינג קומדי מעולה, הוא מצוין; ו-סופי סטון בתפקיד הגברת שארלוטה, שמבדרת את המסיבה עם טריקים קסומים, ובהמשך מעבירה בצורה היסטרית את הפחד שלה מבדידות.

מייקל אלוין מצליח לתאר במידתיות וברגש את פיזיותו וקולו של המשרת הזקן פירס, שננטש לבסוף על ידי משפחה שדאג לה ואותה האמין שדאגה לו. "כל חיי בבית הזה, ולאן זה הביא אותי?"

כמו תמיד, ה-RSC לא מוותרת על מוזיקה עם ארבעה מוזיקאים מצוינים שמנגנים בלייב. התפאורה ועיצוב התלבושות של מעצבת התלבושות אנה פליישלה משלימים את ההופעה, עם סט מינימליסטי הכולל רהיטים בלויים ועצים חשופים, שמזכיר תקופה של מעבר.

התאורה רכה וצללי ענפי עצי הדובדבן על הקירות מתמזגים נפלא עם צלילי קיצוץ ופלישה מאיימים בעיצוב הקול של קלייר וינדזור. למרות העצבות הכללית, ישנה קרן תקווה בסיום כשהמשפחה והמאזינים מקבלים את עזיבתם הבלתי נמנעת.

ההצגה 'מעֲרֵכַתְּ אָרְזֵי הַדָּרוֹם' של חברת התיאטרון רויאל שייקספיר מיועדת לתיאטרון סוואן בסטראטפורד-אפון-אייבון עד ה-29 באוגוסט.

קרדיט צילום: ג'והאן פרסון