שפות זמינות
עבור "טמפרס" צ'אסיטי מור, הכניסה ל-CATS: BALL JELLICLE אינה פשוטה מופע. זהו סיכום של ניסיון חיים, מורשת תרבותית ורגע שהמתין זמן רב להיות נוכח עבור קהילה שחגגו אותה לעיתים קרובות מרחוק, ולא מתוך פנימה.
לפני שההפקה הזו נכנסה לחייה, הקשר של מור עם CATS היה מינימלי, מעוצב יותר על ידי אוסמוזה תרבותית מאשר על ידי קשר אישי. "הקשר היחיד שלי עם CATS היה כשאני הייתי צעירה. אני זוכרת שראיתי את המודעות בכל מקום. זה היה פנומן אז," היא נזכרת. "הכרתי רק את בטי באקלי משיר 'זיכרון'. זה היה שיר כל כך פופולרי. אז זה כל מה שידעתי באמת."
האי ודאות הראשונית הזו נמשכה גם לפרויקט עצמו. "כשהביאו לי את זה ואת הגרסה הבלרומית, הייתי כמו, 'מה זה הולך להיות,'" היא אומרת עם חיוך.
עם זאת, בהירות הגיעה במהרה. "אחרי שהשתתפתי בסדנה, שוחחתי עליה והבנתי ש-CATS בעצם עוסק בשבטים והבלרום הוא ממש שבטים בפני עצמם—כמו הבתים, המשפחה הנבחרת—זה באמת התחיל להרגיש הגיוני," היא נזכרת.
הקשרים הללו מאפשרים לה לקחת על עצמה את החלק הזה בצורה עמוקה יותר מאשר פשוט בחירה אמנותית. "כי יש לי ניסיון חיים, זה לא רק משחק. יש כאן חלק שקשור בי," מסבירה מור. וניסיון החיים הזה הוא בלב גריזבלה שלה, דמות שהיא מגדירה לא כמאוימת, אלא כנחושה.
צילום על ידי זavier Duah.
בידיה של מור, גריזבלה הופכת להיות כלי לנשים שהיו לפניה, במיוחד לאלו שבתוך תרבות הבלרום שסיפורן לא נצפה במלואו. "בשבילי, זה להיות מסוגלת לדבר עם הנשים שהערכתי בבלרום," היא אומרת. "אני מצליחה לייצגן בדרך שהן לא היו יכולות לייצג את עצמן. אני מצליחה לשאת אותן על הגב שלי ולבוא לקול עבור אותן נשים שהושתקו."
תחושת האחריות הזו משנתת לחלוטין את הנarrative של גריזבלה. במקום דמות המוגדרת על ידי חרטה, "גריזבלה שלי היא עמידה," היא קובעת בפשטות. היא ממשיכה, מעגנת את העמידות הזו במציאות אישית ותרבותית. "היא נפלה בצד הדרך, אבל היא עמידה. היא הצליחה לחיות בחברה. היא הצליחה לחיות בבלרום. ואפילו כי הדברים האלה מתנגדים לה, היא יודעת שהיא עדיין שרדה."
ההישרדות הזו אינה מופשטת. היא נטועה באמת מחיה. "גיל הגבול לנשים טרנסיות צריך להיות 35," אומרת מור בעצב. "וגריזבלה הרבה מעל זה. ואני, הרבה מעל זה. אז זה עמיד, זה חזק."
בהפקה הזו, נוכחותה של גריזבלה אינה פסיבית. היא הצהרתית. מור מתארת את "צעדה" שלה, הן באופן מילולי והן באופן מטפורי, כהודעה לכל מי שמשך עליו תחושת חוסר שייכות. "היא אומרת בעצם, אם לא הייתי כאן, לא הייתם כאן," מסבירה מור.
עם זאת, הופעתה של מור מדברת על משהו רחב יותר. "גריזבלה מדברת לכולם ששרדו והרגישו שונים, שהרגישו אחרים," היא מגלה. "אתה חייב לחיות מי שאתה במלואך."
הפילוסופיה הזו מתמשכת לתוך אחד מהרגעים האיקוניים של המוזיקה. עבור מור, "זיכרון" אינו פשוט שיר, זה ארכיון. "אני תמיד אומרת שיש הרבה כאב ונוחות בזיכרון," היא משקפת.
גריזבלה, כפי שמור רואה אותה, היא מאגר חי של היסטוריית הבלרום. "היא נושאת את ההיסטוריה של הבלרום," מסבירה מור. "היא יודעת דברים שחלק מהחתלתולים האלה שם לא יודעים כי חלקם לא חוקרים את ההיסטוריה שלהם."
גריזבלה מחזיקה בעברה את עליות וירידות הבלרום, מלהיות זו שהייתה רגילה לנצח שוב ושוב עד להיותה מנהיגה שהטשטשה לתוך הרקע ונשכחה. "היא נושאת את הרגעים בהם שיבחו אותה על דברים שטחיים כמו המראה שלה. ועכשיו אנשים מסתכלים עליה באופן שונה כי היא מזדקנת," מוסיפה מור. "היא זוכרת את הרגעים הטובים, אבל זה גם מביא כאב שדברים אלו עכשיו מוטלים בספק. לפעמים אם אתה לא מכיר את ההיסטוריה שלך או לא ניתנת לך ההיסטוריה שלך, היא נמחקת."
מ-CATS: BALL JELLICLE.
צילום על ידי מאט מורפי ואיוון צימרמן עבור MurphyMade.
הצמדיות הזו של שמחה ואובדן גאווה ומחיקה קיימת גם באופן שבו גריזבלה נעה בעולם הבל. מור יוצרת קשרים ישירים בין הטיפול בדמות זו ובין החוויות של אגדות הבלרום בחיים האמיתיים. "בבלרום, אתה כמו טוב כמו הבל האחרון שלך לפעמים," היא אומרת.
המציאות הזו מיידעת כל אינטראקציה. "אתה חוזר למקום הזה שחשבת שהוא המקום הנוח שלך, והיה זה כבר," היא מצביעה, "אז זה הופך להיות כמו הכעס הזה, זה הופך להיות sadness."
ואף על פי כן, אפילו בעצבות הרגשית הזו, מור מתנגדת לרעיון של גריזבלה כקורבן. "אני לא מרגישה שהיא חלשה. היא לא קורבן," קובעת מור. במקום זאת, היא מגדירה אותה כאדם שעבר והמשיך לעבור. "כמו שהיא אומרת, 'נגע בי, ותבין מה זו האושר.' אם היית מכיר אותי והיית שומע את הסיפורים שלי, אז אתה יודע שהיית לי חיים טובים. היו כמה מאבקים שהייתי צריכה לעבור וכמה דברים שקרו, אבל גם זה יעבור."
העמידות הזו מתפשטת מעבר לדמות ועוברת לתוך ההפקה עצמה. לאחר שהשיקה את התפקיד במהלך הריצה של ההצגה במרכז PAC NYC, מור חוותה מצד ראשון מה זה אומר להביא משהו כל כך אינטימי לבמה בברודווי. "אני אפילו לא יכולה להסביר את התחושה. אני הולכת. אני חיה את החלום," היא אומרת.
עבור מור, המעבר לברודווי אינו רק אבן דרך מקצועית. זהו יעד תרבותי. "שיכולתי לחגוג את זה בפלטפורמה כה גדולה כמו ברודווי, זה היה ברור," היא אומרת. "זו מחווה לבלרום בשבילי."
החגיגה הזו מתגברת על ידי הימצאותם של אגדות בלרום במסגרת ההפקה עצמה. "הרבה פעמים, דיברו עלינו, אבל לא היינו באותן חדרים," מציינת מור. עכשיו, זה השתנה. "לראות את ג'וניור לאבה וליומי מאלדונדו עושים את זה, ולראות אותם מקבלים את הפרסים שלהם בדרך הזו, אני המומה מזה. אני פשוט נפעמת מזה. אני מחוננת מזה," היא אומרת.
כשההצגה נמשכת ברודווי, מור עדיין מעבדת את השפעתה. לא רק על הצופים, אלא גם על עצמה. "אני עדיין מבינה את זה," היא מודה. "כשפגשתי אנשים מגיל 6 ועד 80, והשפיעה עליהם בדרכים שונות, אני מבינה שזה הרבה יותר גדול ממני ומאנחנו."
בעידן המאפיין בפיצול ומחיקה, CATS: BALL JELLICLE מציע נראות אותנטית ומוחשית, שמחה ושיבה. "אני מבינה שאני יודעת שאני צועדת במטרתי, ושכולנו עובדים לפי מטרתנו," מוסיפה מור. "ובעיקר עכשיו, כי זו שמחת קוויר, ובתוך כל כך הרבה כעסים שמנסים לעורר, עם כל כך הרבה מה שמתרחש בעולם, עם הממשלה וכל דבר, THE JELLICLE BALL הוא מקום שמח. הדרך בה זה הסוד, זה סיפור גאולה. גריזבלה מקבלת את הגאולה שלה, ואני מאמינה שכולם יקבלו את הגאולה שלהם."
כעת משחקת בתיאטרון ברוהרסט, CATS: BALL JELLICLE מזמינה קהל לעולם הבלרום. לא כתצפיתנים מבחוץ, אלא כאנשים עדים למורשת שתמיד מגיעה לאור הזרקורים.
