אדינבורו 2026: שאלות ותשובות על "לסכום את אמריקה"

אז הצבתי את המשוואות על הלוח. האמיתיות. אלה שהרצתי איתן את כל חיי כדי להבין היכן שייך, באיזה עולם אני בטוחה, איזו גרסה של עצמי דרושה בכל חדר. אני מראה לקהל את החישובים שלי, את העבודה האמיתית, לא את הגרסה שמציגה אותי באור טוב. זה מצחיק. זה מגיע למקומות אמיתיים. והאנשים עוזבים עם תחושה שלא ציפו לה כשנכנסו.

מה האתגרים בהצגת וביצוע סיפור כל כך אישי?

האתגר הוא שאסור לגשת לזה במקרה. אף פעם. בהצגה אישית אין מקום להתחבא. הקהל מבין מיד אם אינך נוכח במלואך כי הם יושבים מספיק קרוב כדי לראות את העיניים שלך. בכל הופעה אתה צריך להיות מוכן לחזור למקומות שגרמו לך לשלם מחיר, ולהרגיש זאת בכל פעם מחדש.

יש גם אתגר בפרופורציות, ההבחנה בין להיות פגיע לבין להיות אגואיסטי מדי. אני מספרת את סיפורי אך לא בשבילי. אני מספרת אותו כדי שמישהו באותו חדר יוכל לנשום לרווחה ולחשוב 'אה, אני לא היחיד שהרגיש כך'. ברגע שזה הופך לסיפור התמודדות אישית שלי במקום לזיהוי שלהם, איבדתי את הקצב.

ואז יש את הייחודיות של החומר. אני אומרת דברים בהצגה הזאת שרבים מהם חששתי לומר במשך עשורים. על גזע, על החלטות שאני לא גאה בהן, על הדרכים שבהן השתמשתי בזהויות של אחרים כדי לנהל את בטחוני האישי. זה דורש אומץ מיוחד בכל יום. אני עובדת על סולחה לאורך כל תקופת ההצגה, לא בגלל שאני קשה עם עצמי, אלא כי להישאר פתוחה כדי לספר את האמת דורש תחזוקה מתמדת.

כמה חשובה המוזיקה בחלק הזה?

זו לא קישוט. זה הדבר החשוב ביותר שאוכל לומר על זה. השירים אינם יושבים מעל הסיפור, הם חלק ממנו, עושים עבודה שהמילים עצמן לא יכולות לעשות לבד.

יש רגעים בהצגה שבהם לקחתי את הקהל למקום מאוד ספציפי וממשי, והתשובה הכנה היחידה היא מוזיקה. לא נאום, לא הסבר, שיר. כי יש דברים שניתן להביע אותם במלואם רק כך. המוזיקה תופסת את מה שהמילים משאירות מאחור.

אני זמרת-יוצרת בראש ובראשונה. אני מופיעה עם מוזיקה מקורית ברחבי העולם כבר שנים. כשאני כותבת שיר להצגה הזו, זה לא שיר תיאטרלי שנועד לשרת סצנה, אלא שיר אמיתי שחי בתוך סיפור. אני חושבת שהקהל מרגיש את ההבדל הזה גם אם אינו יודע למקם את זה במילים. זה מה שאני שואפת אליו.

מה מייחד את ההצגה הזו משאר ההופעות בפסטיבל?

כמה דברים, בכנות.

ראשית, המכשיר המתמטי אינו מטפורה שנלקחה לשם האפקט. למדתי מתמטיקה באוניברסיטת ברקלי. כשאני מציבה משוואה על הלוח, אני באמת מבינה את משמעותה, והקהל מרגיש את ההבדל בין מישהו שמשתמש במתמטיקה כרעיון תיאטרלי חכם ומישהו שלמספרים הם שפת אם אמיתית. הספציפיות הזו משנה את כל התמונה.

שנית, רוב ההצגות על גזע מבקשות ממך להיות עד לאירוע כלשהו. ההצגה הזו מבקשת ממך להכיר במשהו. יש הבדל בין לראות מישהו אחר מתמודד לבין לשבת בחדר שבו הסיפור נוגע במשהו באורח חייך. אני לא עומדת שם כפגועה או קורבן. אני מראה את העבודה שלי, כולל החלקים שבהם הייתי הבעיה. כזו כנות נדירה יותר ממה שצריך להיות.

ושלישית, אני אישה אמריקאית שזה עתה עברה ללונדון, מופיעה עם הצגה על אמריקה באדינבורו, כרגע. התזמון ונקודת המבט אינם מקריים. אמריקה נראית אחרת מאוד מכאן. ואני חושבת שהקהל הבריטי יזהה בעצמו יותר ממה שהוא מצפה בסיפור הזה.

מה היית רוצה שהקהל ייקח עמו מההצגה?

הרשאה. הרשאה להיות מורכבים. הרשאה להודות בטעות. הרשאה להביט בצורה כנה בחישובים שרצו בחייהם בנוגע לגזע, שייכות, למי הם בחרו להיות ולמה, ולהחליט שהם רוצים לנהל חישובים שונים מכאן והלאה.

אני לא רוצה שאנשים יעזבו אחרי שצפו בסיפור שלי. אני רוצה שהם יעזבו כשהם זוכרים את הסיפור שלהם.

ההצגה מסתיימת בשאלה, לא בתשובה, כי זה הדבר הכי כן שאני יכולה להציע. אם זה מפעיל שיחה אחת שלא הייתה מתקיימת אחרת – זה הכול בשבילי. ואם זה יתחיל מאה שיחות – זו כל הנקודה.

"לסכום את אמריקה" מופיע בין 5 ל-31 באוגוסט

קרדיט לתמונה: Ki Price

תוכן ממומן