שפות זמינות
וירג'יניה וולף אינה הסופרת הקלה ביותר לעיבוד לתיאטרון, והרומן הניסיוני הפחות מוכר שלה מ-1931, הגלים, מציב אתגר דרמטורגי מעניין במיוחד. שישה חברים נפגשים בבית הספר ועוברים את המבחנים האופייניים לרומן חניכה, הכל בתוך זרם תודעה מרובה וייחודי, שבו הדמויות קופצות פנימה והחוצה מתוך המחשבות של אחת השנייה.
פלורה וילסון בראון היא בחירה אידיאלית לכתיבת עיבוד הבמה – המחזה הקודם שלה, סאגת משבר האקלים העתיד היפה מגיע, כלל נרטיבים משולבים דומים, שבהם מספר דמויות נשזרו זה בזה. כאן, היא מלבישה את ששת השחקנים בחולצות טי-שירט עם שמות הדמויות שלהם, כסימן לכך שהן לא ממש דמויות אלא יותר כצפנים להיבטים שונים של התנאים האנושיים.
לעיתים קרובות, הדיאלוג, העובר את קאסט שלנו דרך בית ספר, אוניברסיטה ושעמום של צעירים בוגרים, מחליף דמויות באמצע שורה; דמויות רבות מדברות זו על זו, או ממשיכות מנקודת הפסקה אחת של השנייה. סגנון הבימוי של ג׳וליה לבאי מעדיף, בצורה הולמת, אופי על פני עלילה, כאשר השחקנים עומדים מול הקיר כשאינם נדרשים לסצנה, ומכך נוצר תחושה של ערב מיקרופון פתוח מתוחכם במיוחד.
בלב הרומן של וולף נמצאת הדמות הבלתי נראית פרסיבל, אותה פוגשים גיבורי הגברים בבית הספר לפנימיות והיא הופכת לעמוד התווך המרכזי בחייהם. במחזה הזה, פרסיבל הוא רוח רפאים נוכחת, לפעמים זורם לדיאלוג של הדמויות, ובפעמים אחרות מתייחסים אליו באופן מרומז בגוף שלישי. הכל מגיע לשיא ברגע מעדן של קטע הסעודה לפני פרסיבל יוצא להודו, שבו הדמויות חוות "רגע מושלם ומאושר שנעשה מאתנו" ממש לפני טרגדיה בלתי נתפסת.
ישנם קשיים פה ושם, במיוחד בכל הקשור לאיזון הצורך במומנטום העלילתי עם המונולוגים הליריים שמציגים את המיטב של כתיבתה של וולף. חלק מהייצוגים – הסופר נוויל (פדרו ליאנדרו), השראה מאת ליטון סטרייצ'י, והחברתית ג'יני (שקירה מולדי) בפרט – נופלים לקלישאה, ולעיתים קרובות וילסון בראון נראית ממהרת לצאת מדרך התיאור המסורבל על חי השחקנים לפני שהיא יכולה לשוב ולצלול לנפשותיהם.
במצבים הטובים ביותר, זוהי פורטרט לירי ומאמת חיי של כל הדרכים שבהן האבל יכול להתבטא, ושל איך ממשיכים לחיות למרות הכל. ריאה זמיטרוביץ בתור רודה, המראה של וולף, מצליחה להפליא להציג את הצורך הפתולוגי של הדמות לספר מחדש את חייה לכדי סיפור מסודר, המורכב גם כנוסטלגיה וגם ככפייה, המעוצב על ידי מסירת קול כמעט רובוטית.
התפאורה של תומאס פאלמר נמנעת מעיצוב קלאסי, וממקמת את הקבוצה הכמעט-בלומסברית הזו בתוך מה שנראה כמו פנים של חללית. הקירות המתכתיים לוקחים את הצופים מחוץ לזמן, ויכולים להשתנות למועדון טכנו כמו גם לכיתה קשוחה של בית ספר לפנימיות. הקירות גם מתפקדים כסוג של לוח גיר, שבו הדמויות משרטטות חזיונות לחייהן או קטעי שיחה, תמיד בניסיון להשיג שליטה על סיפורי חייהן.
זהו באמת מה שהגלים מדבר עליו – איך אנו זוכרים מה קרה לנו, וכמה מהזיכרון הזה נוצר על ידי אחרים, מחוץ לשליטתנו. זה קריטי להבין את העמימות של כתיבתה של וולף על הבמה, וילסון בראון עשתה זאת להפליא.
הגלים מוצג בתיאטרון ג׳רמין סטריט עד ה-23 במאי
צילומים: אלכס ברנר