שפות זמינות
DEATH NOTE: המוזיקלית חוזרת ללונדון, ומופיעה בתיאטרון הברביקן לתקופת הופעות מוגבלת של שישה שבועות בלבד ביולי הקרוב. ההרכב מוביל על ידי זנדר פנג ו-קולין ראיין, עם סטפני זהריס בתפקיד מיסה אמנה, טלי ליונג כריווק, גרייס מוואט בתפקיד רם, פאולו מונטלבאן כסויצ'ירו יאגמי, כולו סראקו כג'ראסו, ו-אלסי באקלי כסאיו.
התופעה העולמית DEATH NOTE: המוזיקלית, המבוססת על המנגה הנמכרת ביותר בעולם שנוצרה על ידי הכותב צוגומי אוהבה והמאי Takeshi Obata, מגיעה לתיאטרון הברביקן בקיץ הזה במסגרת הפקה מחודשת מחדש, הכוללת תסריט מעודכן ושירים חדשים יחד עם הפסקול המקורי שזכה להערכה של פרנק ויילדהורן, מילות השירים בידי ג'ק מרפי והספר בידי איבן מנצ'ל. לאחר עשר שנים של הפקות מלאות תשואות ואולמות מלאים באסיה וקונצרטים שוברי שיא בלונדון פאלאדיום, ההפקה המחודשת הנרגשת הזו תיפתח ב-30 ביולי לאורך שישה שבועות מוגבלים. קראו מה מבקרים חושבים...
אנדרו פולבר, The Guardian: למזלי, כל המופע מתחיל חזק עם סצנת פתיחה מוארת היטב שמשלבת תנועות ריקוד אתלטיות מצוינות (בידי להקת תמיכה מעולה), ודיון בכיתה על האתיקה של הצדק, וממשיכה משם – עם תפאורות בחזית כוח-תפיסה, הקרנות רקע נוצצות ואלמנטים נעים נוגעים. חובבי DEATH NOTE המקורית עשויים לא להסכים עם השינויים, אבל אני מאתגר כל אחד שלא ייהנה מהופעה זו.
גארי ניילור, The Arts Desk: למרות כל הפגמים, רוב DEATH NOTE הוא מהנה מאוד, במיוחד לדמוגרפיה צעירה שתראה על הבמה גרסאות של נירוטיות נערים בגיל ההתבגרות, ובדיוק כמו במקרה של "דיר אוון האנסן", תרגיש את הזוהר המרנין של ההבנה שהיא אינה לבד. כדי להיות הוגנים, זה לא שונה הרבה מהתחושה שיש לנו המבוגרים בצופים בהצגות כמו צ'כוב או איבסן, אז למה לא?
סקירת תיאטרון מוזיקלי, Musical Theatre Review: לא משנה אם מעריצי DEATH NOTE המקורית יהיו מרוצים מהקיצוצים והשינויים להכללת הסיפור במבנה מוזיקלי בשני מערכות, קשה להכחיש שהתוצאה היא סיפור חזק ומרתק שנגיש גם לאלה שאינם מכירים את החומר המקורי. ההפקה מנצלת במלואה את הבמה של תיאטרון הברביקן, וזו מוזיקלית שמצדיקה את ההייפ.
אוליביה רוק, London Theatre: טלי ליונג מברודווי מציע הפוגה קלילה ומבויימת כדמות השיניגמי שובבי ריווק, שמשחק עם בני אדם לשעשועו וטורף תפוחים בקצב מהיר. התלבושת והאיפור שלו פחות מאיימים מאשר בגרסת הקונצרט בלונדון פאלאדיום ב-2023 (שהייתה נאמנה יותר למנגה), אף על פי שעיצוב הצלעות החשופות בשחור על ידי נקאהרה הוא יצירתי. גרייס מוואט, כשדמות הרוח המוות רם (הקונטרה של ריווק בלבן), משגעת בבלדה "כשאהבה מגיעה", כאשר היא מקריבה את עצמה למען בן אדם.
Theatre & Tonic, Theatre & Tonic: זוהי עיבוד מהמם ל-DEATH NOTE שייכנס להיסטוריה. הרצה הקצרה של שישה שבועות בברביקן היא הראשונה מתוך, נקווה, כמה ריבוטים של המופע. DEATH NOTE הוא מרהיב, מרגש ומקור טהור לאדרנלין מהרגע הראשון ועד הסוף. אם אתם נהנים מהפקה מרשימה, עיבוד פנומנלי, תפאורות מדהימות ולילה יוצא מן הכלל – זה המופע המושלם עבורכם הקיץ.
קייט מאלטבי, The Times: מבחינה ווקאלית, כולם משתלבים מצוין עם הפסקול בסגנון רוק אופרה של פרנק ויילדהורן, אבל הביצוע הבולט מגיע מגרייס מוואט בתפקיד רם, שיניגמי יריבה העוקבת אחרי התעניינותו הרומנטית של לייט. בלדת הכוח "כשאהבה מגיעה" מעלה קצרים בגב הצופים, כשרם מבינה שעליה להתערב אפילו במחיר האלמוות שלה. קודם לכן, האלים התאחדו למספר בלתי נשכח במופע "הם רק בני אדם". רם, אלת הקרח בלבן, מתקשה לשמור על גישה קרה כלפי בני תמותה, אבל ריווק, בתלבושת עור שחור עם עצמות חשופות בעיצובו של סאדיקו נקאהרה, שומר על ניתוק מתוחכם וטעים.
מיקה בלקוול, BroadwayWorld.com: אם יש מילה לתאר את DEATH NOTE הזה, היא שאפתני. הבימוי של סטיבן ויטסון מתייחס לחומר הפאוסטיאני ולעיתים האבסורדי בדרמטיות ברמת שייקספיר וקאמפ שרק במה גדולה כמו זו של הברביקן יכולה למלא. עם זאת, לעיתים מרגיש השאפתנות מוגזמת. הספר של איבן מנצ'ל נושא רעיונות מרתקים על עמימות מוסרית של עריפת דין ומוות, אבל עיבוד מנגה בת 12 כרכים למופע של שעתיים וחצי משאיר אותם לא מספיק מפורטים.
קטלין מנשה, Radio Times: בכל שיר ובכל סצנה מוצאים את עצמכם נשאבים לסיפור, רוצים לדעת מה יקרה הלאה ואיך כל דמות תמצא את דרכה מתוך המצוקה. קל להתייחס לסיפור כאל פנטזיה מטורפת, אבל כמעט בלתי אפשרי לא להיסחף לתוכו. אינני חוששת להודות ש-DEATH NOTE: המוזיקלית היא ההצגה הטובה ביותר שראיתי בעשור האחרון.
טום ויקר, The Stage: תענוג לראות מנגה שמתרגמת כל כך טוב לבמה. קל לעשות השוואה להצלחה האחרונה של הרויאל שייקספיר קומפני עם עיבוד "השכן טטורו שלי", אבל זה מפלצת שונה לחלוטין. ההפקה של ויטסון פורחת באינטנסיביות נוארית, המשתקפת בנופים העירוניים המגדלים של עיצוב הווידאו של אחילה קרישנן, הנראים דרך התיאטרון הברוטליסטי חד-הקצוות של ג'ון באוסר, בעל תפאורה הענקית והמרובת מפלסים. הכול נראה כאילו רודף אחרי הדמויות.
מרי פולארד, Everything Theatre: המוזיקלית מדחסת את הסדרה למופע של שעתיים ועשרים דקות שמציע שפע. היא מבריקה מאוד עם קאסט מוכשר וקולות עוצמתיים. פנג וראיין מספקים הופעות עוצמתיות בעוד שסטפני זהריס בתפקיד מיסה אמנה היא רקטה קטנה, ששולטת על הבמה.
טים רובי, The Telegraph: יהיה קשה למצוא מקום למוזיקה הזו מלבד לפח: היא מגישה משב אחרי משב של רוק אופרה אחידה, עם מלים יסודיות, והרבה שירים שמסתובבים במעגלים ללא התקדמות בעלילה. אינני חש חמלה כלפי הכותבים, אבל כן כלפי המבצעים המוזיקליים המוכשרים שנגררו אל התהום הזו.
דירוג ממוצע: 75.5%
