שפות זמינות
בתחילת 1753, שני גברים – משרת בשם וויליאם קריצ'רד ואיש ים בשם ריצ'רד ארנולד – נעצרו והוצאו להורג בגין 'סוטה' בפרבר של בריסטול בשם רדקליף. הסיפור, שהתגלה לאחרונה באמצעות מסמכי בית משפט בארכיונים מקומיים, הוא תיאור מפורט ולא שגרתי של רדיפת הומוסקסואליות בבריטניה, ומבסס את מחזמר האגדה החדש.
המחזמר הראשון של המופיע הוותיק בווסט אנד, רדקליף, כולל קווים מוכרים של הסיפור: אדם קווירי מרגיש נוכחות מתמשכת ואפלה של היותו 'שונה', מוצא רוח תאומה ומכפיף את זהותו מול ניכור חברתי וטרגדיה אישית. זו סיפור שכבר סופר לפני כן, וכאן הוא סובל מחסרון של ספציפיות.
כאשר הדמויות מדברות על 'נשיקות בגשם זלעפות', קשה למקם את ההצגה הזו בביטחון במאה ה-18. בהתחשב בכמות ההוכחות העשירה לחיים קווירים בבריטניה של ימי ג’ורג’, חבל שהגברים הללו, איך הם תפסו את זהויותיהם ואיך הם הראו את אהבתם, לא מקבלים יותר תחושה של זמן ומקום. אותו דבר נכון לגבי ההומופוביה שהם חווים מכיוונם של מכרים ואת העיתונות המקומית, שהיא בהצגה זו בעלת גוון נוצרי אוונגלי שמרגיש לא במקום בבריטניה ההולכת ועולה באפיקים חילוניים של אותה תקופה.
מה שמעלה את רדקליף, עם זאת, הוא הקסם שבו והדאגה שהוא משקיע בהפיכת האינטראקציות בין הדמויות הראשיות שלו לאמינות. וויליאם (גייג', מדהים בקולו) וריצ'רד (דניאל קריקלר) מפתחים כימיה מהוססת, של שני אנשים שכבר מנסים להבין זה את זה, אך חולקים הבנה הדדית, ורצון להגן זה על זה מהתבוננות חיצונית.
גייג' וקריקלר זוכים לעניין ברגעים הדקים יותר של הקשר המתפתח בין וויליאם לריצ'רד, כאשר הם הולכים על קצות האצבעות סביב הזהות המשותפת שלהם ומשיכתם, וגם ברגעי השמחה, כמו בדואט המפנק 'מיליון דברים שאני יודע'. כאשר רוב החלק השני מצביע על הקבוצה הרחבה יותר, כשקהילת וויליאם מתחילה לקלוט שמועות על הקשר שלו עם ריצ'רד, נוכחותם הבולטת על הבמה חסרה מאוד.
בינתיים, אימו של וויליאם, מרי (רבקה לוק) ואחותו אבigail (ג'ס דאגלס וולש) מספקות דינמיקה משפחתית בסגנון סיטקום שמגיעה לדרמה במציאות יומיומית, ומדגישה את תחושת החובה של וויליאם כבנו היחיד של המשפחה. שיר מוקדם שבו מרי ואביגייל מתכננות את חתונת הפנטזיה של וויליאם מצליח לעבור בעדינות בין הקלה קומית לבין עצב צפוי על הטרגדיה שבדרך.
הפסקול של ההצגה – המוזיקה, המילים והתסריט הם של גייג' – הוא משחקי ברגישותו, עם הרמוניות וריתומים לא סדירים שבדרך כלל לא הולכים לאן שמצפים מהם. כמו דיאלוג שכביכול נשמע מדויק, כך גם השירים לרוב לא מצליחים על ידי ליריקה שלעיתים מרגישה פשוטה מדי וגנרית, ולעיתים פשוט מבולבלת; התאמה של 'הלוצינוגנית' ו'כוכב לכת' קשה להצדיק.
מבחינה ויזואלית, ההצגה מסרבת לכל סוג של רמיזות תקופתיות חמודות. במקום זאת, הקאסט לובש בגדים דו-גווניים, שחוקים של לבוש ג'ורג'ני, קנבס מרהיב עבור עיצוב התאורה האטמוספרי של מאט הוקלי. פול פוסטר מכתיב לקאסט בהפקה אינטימית שמעט יותר צרה מהמרחב הקיים בתיאטרון, מדגיש את הבידוד והקלסטרופוביה הטבועים בסיפורו של וויליאם.
יש כאן מוזיקלית חזקה באיזשהו מקום בחיים של הגברים הללו, והכישרון של גייג' כאישיות וככותב מציב יסודות חזקים. אבל כדי לבלוט באמת בין מחזות מוזיקליים היסטוריים אחרים, רדקליף צריך לומר משהו מסוים על הגברים הללו והקהילה שלהם, ולא פשוט להצביע מצד רחוק על ההומופוביה כבעיה.
רדקליף מופיע בתיאטרון סאות'וורק בורו עד 4 ביולי
קרדיטי צילום: פמלה רייט
