שפות זמינות
אנחנו מחבבים פסל בבית הליברפולי שלנו, חשוף ביותר או לא, אבל לקח 55 שנים לבריאן אפשטיין לקבל את שלו במקום הולדתו, אם כי לא ממש במבטאו. המחזה החדש הזה של טום רייט מסביר חלקית מדוע דווקא העיר הרגשנית הזו לקחה כל כך הרבה זמן להכיר באחד משלהם, מקרה נדיר של התאמה לממסד, שלא העניק לו דבר.
מנהל הביטלס, הגורו העסקי שלהם, נקודת נגד לג'ורג' מרטין, הגורו המוזיקלי שלהם ומהרישי מהאש יוגי, פשוט הגורו שלהם, היה זר. איש עסקים יהודי הומוסקסואלי, שהסתיר את זהותו האמיתית מאחורי דלת הארון ומתחת לקול שלא, כמו רוב האנשים איתם הוא גדל, לא חשף מיד את מוצאו. אפשטיין זיהה מיד את ג'ון לנון, שגם הוא לא באמת ידע מי הוא, ילדותו הופרעה בטרגדיה ויצירתיות כבירה הובילה אותו לכיוונים שונים ללא סביבה מתאימה. המשחק זיהה את המשחק והחל טקס בן שש שנים שסערו, בו שני הצעירים הקיפו זה את זה בזהירות והכסף זרם פנימה.
זהו לא מחקר של חוזי התקליטים והסחורה, לא ניתוח של השבחים הביקורתיים והמסחריים חסרי התקדים ולא ניתוח של ההשפעה התרבותית של הביטלס - בשונה מהרבה מחזות וסרטים מסוג זה, אולי הוגן לצפות שהקהל מכיר את הרקע. במקום זאת, רייט משחזר את הטראומה הפסיכולוגית של איש הומוסקסואלי שנלכד במערבולת של הצלחה בלתי נתפסת ללא מצפן, ללא מודלים לחיקוי או טיפול שיוביל אותו במסע הזה. מה שמפליא הוא לא העובדה שהוא נפטר כל כך טרגית, בגיל 32 לבד, אלא שכה רבים מהמופעים ליד הלהקה הצליחו לשרוד את חיי הסקס, הסמים והרוקנרול כל כך הרבה זמן. כמובן, להיות גם הומוסקסואל וגם יהודי החמיר עוד יותר את הסיכויים שלו להישאר בחיים.
קלאם לינץ' נותן לנו אפשטיין צעיר שמתמודד עם דילמה בלתי אפשרית, אחת שלא פתר מעולם - איך הוא יכול להשביע את תאוותיו לפגוש אנשים בסמטאות אחוריות עם נערי שכרות בזמן שהוא הבן 'הנורמלי' שהאב המעמד הבינוני שלו, והחברה בכלל, דרשו? המתחים הקיצוניים הללו בקרב אופיו קרעו אותו עד שהוא מצא כלי לפרוק את כל האנרגיה הזו בלנון, אדם שאימץ את הפשע בצורה שאפשטיין פחד ממנה.
לינץ' מבצע תדריך מורכב. הוא מזמן דמות שהיא גם של תקופתו וגם של העתיד - החזון שלו לגבי הצד העסקי היה חדשני כמו החזון היצירתי של מרטין - אבל הוא גם פגיע וחלש מול בריונים. כה פעמים אתה מוצא את עצמך רוצה לצעוק מהבמה, “אל תעשה את זה חבר!” לאדם עם אינטלקט עמוק, קסם אמיתי ותחושת שיפוט חדה בכל פרט למען הפרטי שלו, עד שאתה נזכר שהוא בקושי חי כדי לראות את דה-פלילתה החלקית של מעשים הומוסקסואליים בשנת 1967. הוא מעולם לא זכה להיות האיש שהוא היה.
הדבר השני בחשיבותו על ג'ון לנון הוא שהוא היה מניאק, טענה שנעשתה בתחילת והושמעה בנחישות על ידי נוח ריטר בהצגה אכזרית של גאון. קל לשכוח את הדמות הזו, מסונוורים על ידי האגדה, השירים והרצח, אך היא נמצאת במרכז הבמה כאן. האשמותיו של ריטר כלפי אפשטיין ידועות בכך שאפשטיין היה כה מאוהב שהוא יכול לוותר לו על כך ושזה יכה בו. הוא גם מוביל אותו בזמן שהם חולקים חדר בטורמולינוס - מקבילות לתלות ההרסנית של ג'ו אורטון וקנת הליוול עולות בבירור.
האם קרה משהו פיזי ביניהם? זה היה חשוב אז, באופן חוקי וחברתי, אך זה לא משנה היום, כך שזה בידי המחבר להציג זאת בערפול ומה שיכול היה להיות אז רגע מפתח דוהה, באופן מילולי ומטאפורי, אל תוך החשכה.
_%20Credit%20-%20Mark%20Senior_.jpg)
למרות שציר אפשטיין-לנון הוא העלילה המרכזית של המחזה, יש מקום להופעה מרשימה מאת אלינור וורת'ינגטון-קוקס כצילה בלאק נמרצת ושאפתנית, בודקת מעילים במועדון קברן ומושכת את תשומת ליבו וסוג שמיעתו של אפשטיין. נטול עיוורונו לאור הבוהק של לנון, הוא יותר אנושי עם הזמרת הצעירה ושלהבת ההומור שלה מוציאה ממנו את הטוב שבו, חושפת את האדם שהוא יכול היה להיות בזמן שונה, כשהתנגדות לעצמי הפנימית התמעטה. וורת'ינגטון-קוקס טובה באותה מידה כשהיא משחקת את סינתיה, אשתו הראשונה והמאוד מוזנחת של ג'ון ואנחנו לא יכולים שלא להרגיש קצת מקופחים שהיא שרה רק פעם אחת.
ויליאם רובינסון וארתור וילסון עושים מה שהם יכולים בתפקידי קמע למול כמה שינויים מהירים במיוחד של התפאורה תחת הנחייתו של עמית שארמה. יש להזכיר גם את התלבושות הבולטות והמדויקות של טום פייפר שמעשירות הפקה שלעולם אינה פחות מכך מעניינת.
למרות שמובן מאליו שעלולות להיות בעיות זכויות שיוצאות מפרקי השירים האמיתיים (אם כי בהחלט תפסתי רמזים ל-"Taxman" ול-"Tomorrow Never Knows" במוזיקה הנלווית), אין הרבה ביטלס בסיפור, הצורות הצורחות לגמרי מעבר לקולנוע ואנחנו לא רואים 75% מהארבע המופלאים.
אפשר לצפות שהתמקדות כה צמודה ביחסים האישיים שבין אפשטיין ולנון תוביל את הסיפור אל מוסר אוניברסלי על הקורבנות הבלתי נמנעים בין אלו שנאלמו להכחיש את האנושיות החיונית שלהם כאשר הם חיים תחת דיכוי, במיוחד בזמן הדרכה שלנו. אך באופן כלשהו, זה לא קורה. אני חושד שהמחזה, במיוחד עם דמויות כה מפורסמות ומובחנות כמו לנון וצילה (למדה מתקדמת, גם כן אפשטיין עצמו), מוגבל על ידי הדמויות האייקוניות הספציפיות שלהם ובמהלכים שמזמדים את האנשים הללו כמציאות חיה.
אולי קצת גס לומר, אבל הסיפור הגדול - זה שצריך ליילד, כאן ועכשיו - קצת מתפספס בסיפור הקטן יותר, בגלל שזה גדול מדי כדי להכיל.
Please Please Me בתיאטרון הפילן עד 29 במאי
תמונות: מארק סניור