ביקורת: קעצ'ן, Riverside Studios

קעצ'ן – המילה הגרמנית לחתלתול או חתול קטן – הוא סיפור במורד הומור שחור חסר רחמים על חייזר שמתגלם כאישה צעירה ויפה בשם דפנה, שבאה לכדור הארץ ללמוד מה המשמעות של להיות בן אדם.

ישנם רגעים רבים של אי-הבנות מצחיקות ונוגעות ללב כאשר דפנה מנווטת את דרכה, כולל מפגשים עם שוטר מכונס, עובדת מין בשם לאב ולקוחותיה, גבר במועדון לילה, מוכרת בחנות בגדים, חתול שחור ואישה מבוגרת שחיה ברחוב בפארק.

זהו מעין אודיסאה בת 60 דקות, בעיצוב חכם מאת הכותבת ג'וי נסביט, החוקרת כיצד זר (חייזר/זר, אישה, אדם ממוצא אתני) מנסה להשתלב בעולם המורכב והבלתי מובן שלנו.

היוצרת (שמדברת גרמנית כמובן) מלמדת את דפנה מילים, אך השפה היא דבר מחליק ופתוח לפרשנויות מוטעות. "יש לי את כל המילים, אבל אני לא יודעת מה הן עושות," אומרת דפנה. אף על פי שהיא מבינה במהרה שקיימות יותר משפה אחת בכדור הארץ ושהיא יודעת את כולן, היא עדיין לא מבינה איך לתקשר עם בני אדם.

אמא אנגלית (או המורה) מכשירה את דפנה להיראות ולפעול כמו בן אדם. היא אומרת לדפנה לוודא שהיא מחייכת – כי זה מה שנשים עושות – אך לא יותר מדי. ושהשיניים החדות מקפיצות אנשים, אז יש להראותן רק כשצריך.

ברקע יש מוטיב מתמשך על חוקי האדם מול חוקי הטבע, המשולב באופן יפה לתוך הטקסט. השוטר, שלוכד את דפנה ללא סיבה ברורה, מנסה לפתות אותה ל"ספינה" שלו ומפלרטט איתה ("את נראית ממש טוב"). הוא מייצג את החוק, אבל כשהיא משוחררת מהמעצר יחד עם אישה אחרת, האישה מתארת את השוטר המעוות כ"פסיכופת מטורף" – מילים חדשות לדפנה להוסיף לאוצר המילים שלה.

היא אוכלת "ספירלות צהובות" (אטריות בכוס), נאמר לה להיות "אלגנטית" ובסצנה שנונה היא נכנסת למושג שעליה להיות "בתודעה של המדוכאות" כדי להיות אשה.

היא גם מגלה מתי "שקיעה" יכולה להיות שובבה ומתי היא עשויה להפוך למסוכנת. כל זה מבלבל מספיק עבור בני אדם, איך אם כן תוכל דפנה התמימה להבין כיצד "לרטוט" (כפי שהיא אומרת) עם בני אדם?

אחד מהיתרונות הגדולים של המחזה השחור על ההתבגרות הזה הוא נקודת המבט דרך עיני תינוקת. הקהל לא מוצף במסרים דידקטיים על גזע ופמיניזם. במקום זאת, אנו מקבלים נקודות כוח עוצמתיות, אבל באינטליגנציה, בהומור ובחן.

למשל, כשדפנה מנסה שמלה אדומה ארוכה בחנות בגדים, היא רואה את עצמה בגוף האדם של המוכרת, שגם לה "גוף חום ושיער שמקופף". היא מרגישה חמה כמו "הספירלות הצהובות, כמו אמא".

להפתעתנו, לנגלינגר משחקת את כל התפקידים בקעצ'ן, תוך מעבר מהיר ומיומן בין הדמויות. היא מבטאת פגיעות כנה ומתחברת בקלות לקהל. אנו מקבלים לחלוטין שהיא חייזר מהרגע הראשון ומאמינים גם בכל שאר הדמויות.

מאחורי הקלעים, קבוצת GAPTOOTH (שמורכבת מלנגלינגר, ניבודן היוצרת ניקו בודן וג'ואי נסביט) משאירה את הדברים פשוטים, עם וילונות שחורים ברקע וכמה וילונות שמנת עם חתיכות רדידות של נייר כסף וכתמים שעליהם. יש כיסא פלסטיק אדום שלנגלינגר משתמשת בו היטב, ושני קוביות.

אפקטי סאונד של רעשי עיר ומוסיקה במועדון ובר (שהתואר מעניין על ידי דפנה כל"תיבה שחורה עם GWI-NESS, או גינס כפי שאנחנו מכירים) מצוינים. תיאורי דפנה של "נוגעת באוויר" סביבה בזמן ריקוד, "המקום הצר" (סמטה) ו"נוזל אדום" (דם) מציעים לנו צלילים ותמונות חדשים למילים.

כמו ש"משהו על הקרקע" (החתול השחור הקטן) תופס "דבר אפור קטן בפיו" ובלע אותו, דפנה עוברת מחתלתול לחתול, ולבסוף לומדת איך ומתי להראות את שיניה. במילים אחרות (ומילים חשובות כאן), היא לומדת על סבל וכיצד לשרוד.

קעצ'ן מופיעה עד ה־8 באוגוסט ב-Riverside Studios.

קרדיט לתמונות: ניק בודן וקבוצת GAPTOOTH