ביקורת: הנה בא ג'י אדגר!, תיאטרון קינגס הד

במהלך כמעט חמישים שנות הנהגתו את ה-FBI, ג' אדגר הובר השתמש בשיטות מעקב בלתי חוקיות נגד אלפי אמריקאים שלכאורה היו קשורים לקומוניזם, צמצם את השפעתם של מנהיגי זכויות האזרח, וגרם לנזק לתנועת העובדים בארה"ב שממנו היא מעולם לא התאוששה. מישהו יכול לחשוב שקומדיה מוזיקלית בסגנון קאמפ על חייו של דמות מפוקפקת כזו היא משימה קשה ומאתגרת.

הנה בא ג'י אדגר! מתחיל כאשר אדגר (Mad Men עם בריאן בט שמחזק את мелנקוליה המדוכאת שלו) שוכב על ערש דווי, במהדורה שמזכירה את It's A Wonderful Life, כאשר גירסה צעירה של עצמו מלווה אותו למסע אחורה דרך הבחירות שעשה. כשהוא עולה בדרגות בשירות הביטחון האמריקאי הצעיר, תוך סחיטת כמה נשיאים לאורך הדרך, אדגר פוגש ומתאהב בסוכן הצעיר קלייד טולסון (הוגו בולטון עם מבט חודר וציני), אותו הוא ממנה להיות "עוזרו לכל החיים". הבמות מוכנות לרוע חסר מתקנה ולכוריאוגרפיה בסגנון פוסי.

צוות מנוסה התאסף למופע הזה – הכותבים הארי שירר וטום לאופולד עם קרדיטים על The Simpsons ו-Seinfeld, ומשתמשים במוזיקה של שותף לשעבר של ברברה סטרייסנד, פיטר מאץ' – והבמאי ג'וש סימור שומר על הפקה מדויקת ומבוקרת במרחב קטן. אך הקונספט פגום. הסצנות של אדגר עם טולסון מתיקות מופחתת לעיתים ומציגות אותם כזוג נשוי זקן שמתווכח; הכרזות כמו "בליך, הלחימה בפשע היא רק עבודה" נעימות על סף טעם רע.

אדגר מוצג כדמות ללעג, אך לעיתים נראה שההומור מכוון למיניותו יותר מאשר לפשעים שביצע; יש מעט מדי התייחסויות למגזיני שרירים ולאהדת ספורט. יש פה השוואה שניתן לעשות עם הלהיט בברודווי Oh! Mary ודיקונסטרוקציית הקברט שלו על העבר, אך הובר ככל הנראה דמות שנויה ומאוד עדכנית מדי כדי להשתמש בגישה זו, שבה האבסורד משמש להסרת 'ההיסטוריה' מהפדסטל שלה.

בחלק השני, הנה בא ג'י אדגר! מתחיל להיכנס לקצב. כשהובר מחזק את השפעתו לאורך זמן בממשלת ארה"ב, אנו שומעים מקבוצת שרים של ארבעה נשיאים לשעבר, כולם מתאווים שהם יכלו לעשות יותר לעצירת כוחו האוטוקרטי אך היו להם "דגים גדולים יותר לטגן". היה מקום למצות יותר עם הקונספט הזה, וזה סימן לחדות הסאטירה שהארי שירר וטום לאופולד מסוגלים לה.

בגדול, הכתיבה מתחדדת לפתע בחלק השני, מוכנה יותר לאפשר לאדגר להראות את נקודות העיוורון במחשבתו. ישנה כנות גמורה כשאדגר מבין כי אינו יכול לסבול באופן אישי מהומופוביה שהמדינה מקדמת כי "אני האדם היחיד שמרדף אנשים כמוני", והמופע היה זקוק ליותר שורות כאלו. כשהטולסון מתעמת עם אדגר על ההטרדות של Martin Luther King Jr על ידי ה-FBI ומודה שתמיד העריך את הנחישות האמנותית של אדגר, הדינמיקה הרומנטית שלהם סוף סוף מתבהרת.

זה גם לא מקרי שההומור של שירר ולאופולד מתחיל לחתוך עמוק יותר ככל שאדגר צונח לשולי הרוע. ערב מוחשי מחייו של הובר שנטען כי התחפש באוברצ'ארד יחד עם בעל בריתו של מקארתי, רוי כהן, הופך למספר מוסיקלי בו גברים הומופוביים ממש בלבוש נשי שרים שהם "אוהבים להיות גברים". כשהשמרנות שהאנשים האלה קידמו מתחילה לפעול נגדם, עצמות הסאטירה מתחברות באופן מושלם.

סאטירה כזו חייבת ללכת על קו דק בין ללעוג למי שעומדים מאחורי רעות היסטוריות לבין גרימת אמפתיה מקרית כלפיהם. הנה בא ג'י אדגר! מזכירה לנו כמה קשה להשיג את האיזון הזה, אך למרבה המזל, היא מצליחה בסופו של דבר.

הנה בא ג'י אדגר! מופיע בתיאטרון קינגס הד עד ה-16 באוגוסט

קרדיטים לתמונות: מארק דוט