ביקורת: FUCCBOIS: LIVE IN CONCERT, Soho Theatre

תכינו ממחטה, נגבו את הדמעות ואספו את כל חברי-עם-הטבות: אחרי 12 שנים, סנסציית הפופ Fuccbois הכריזה שזהו זה, וכולנו מוזמנים להופעת הפרידה שלהם. מול קהל דמיוני של 90,000 איש (או כמה שיכולים להיכנס בבטחה למרתף הקברט של Soho), הרביעייה הזכרית הזאת כאן לפרידה אחרונה. המעריצים הנאמנים שלהם מחכים ללהיטים שהם מכירים ואוהבים על שיחות טלפון חצות, הרפתקאות ליל אחד והדרך האידיאלית להעלים מישהו. בין לבין משובצים מסרים מהלב לכל ה"נשים" בקהל: "נשים הן פשוט אנשים, גם אלה שהן לא עשר". קרדיט תמונה: Cameron Grant מה שיכול היה להיות פרודיה פשוטה על Take That, Boyzone, Westlife ולהיטי מצעדים גבריים אחרים בעלי שם דו-הברתי, מקבל פה טוויסט או שניים. הבולט מביניהם הוא הקאסטינג, כאשר את הישר-לגמרי-הטרוסקסואליים ברנדן, ברנדון, גם-ברנדן וטיילר מגלמות בהתאמה הכותבת והמלחינה Bridie Connell, Vidya Makan, Clara Harrison ו-Megan Walshe. הן מגלמות את שוברי הלבבות האלה במלוא הרצינות, נושאות זקנים מרשימים ומבצעות תנועות כבדות תוך כדי סאטירה על גבריות רעילה, הגביע המורעל שהוא הדייטינג המודרני וכל הקלישאות המוכרות של להקות בנים. במקביל, האידיוטים הנחמדים האלה מתמודדים עם "חילוקי הדעות היצירתיים" שלהם, בעוד מנהלת הבמה מיקאלה, בגילומה של Blazey Best, מנסה (ונכשלת) לשמור על ההופעה מאוחדת. המוזיקה של Connell היא השיא כאן. בדומה למוזיקה של הסרט המוערך-בחסר Walk Hard, המילים המלוטשות בקפידה והמנגינות התופסות אוזן יוצרות רשימת שירים באיכות ומגוון גבוהים בהרבה ממה שהיה אפשר לצפות מתוך הרעיון ההומוריסטי. שיר הפתיחה הסטדיוני חובה על שם הלהקה ("Fuccbois" לא רחוק מאוד מ-"Wham Rap", האמת תיאמר) זוכה לתשואות סוערות. עוד להיטים מגיעים: קינה נוגעת ללב על העלמות בשם "Slow Fade", שיר שאנטי אירי עליז שחוגג את שמחות הגזלייטינג (או שמא לא?), והריקוד האיטי "Three Little Words" עם הטיפים שלו לשיחת חצות מושלמת. קרדיט תמונה: Cameron Grant יש גם צד פוליטי. אלייה גברית מבוימת נלעגת בשיר "This Is What A Feminist Looks Like" (עם פזמון הכולל שורות כמו "תחייכי לנו" ו"אפשר כבר לקיים יחסי מין?"). "אורחת אוסטרלית מיוחדת" מצטרפת לבחורים לשיר "I Hear You Girl" ומוצאת את עצמה קורבן להתנהגותם המתנשאת. הצחוקים הגדולים כולם במקומם, אבל הנקודות שמועלות - למרות תקפותן - מרגישות חלשות, ברורות מדי ותת-מוצגות. הבמאי Richard Carroll מזרים לעניין אווירה עליזה שזורמת לאורך כל ההצגה, כאשר הקשר בין הבמה לקהל תמיד חי ותוסס. זוהי הפקה שיכולה לעבוד באותה מידה ב-The Two Brewers שבקלאפהאם כמו באולם הראשי של Soho Theatre, כאשר היציאות התכופות אל תוך הקהל והשימוש במסכי וידאו מגבירים את אווירת השירה המשותפת. הקשיבו היטב ותשמעו הדים תמטיים קלושים מהצגות מלפני יותר מעשור, כאשר אגדת הוודוויל הלונדונית Victoria Falconer (מנהלת אמנותית שותפה שלו ב-Hayes Theatre Co) ושותפתה לשעבר ל-EastEnd Cabaret, Bernie Dieter, שיחקו על אותה במה בדיוק. קרדיט תמונה: Cameron Grant זו לא הייתה פרודיית להקת הבנים-בדראג-קינגס היחידה בפסטיבל הפרינג' השנה: גם MAN!FEST: The Drag Boyband Musical הופיע שם, מה שמרמז כי מה שאחדים אולי ראו כתרגיל שיווקי הפך כעת אולי לז'אנר בפני עצמו. בין אם זה צירוף מקרים ובין אם לא, תמיד נעים לראות הצגות ברמה כזו המגיעות מפינה של עולם הדראג שכמעט ולא זוכה להתייחסות מצד מכונת התקשורת הגלובלית של RuPaul. קרדיט תמונה: Cameron Grant

ביקורת: FUCCBOIS: LIVE IN CONCERT, Soho Theatre

שפות זמינות

מאמרים אחרונים