סקירה: נקודת המפגש של הכאוס, תיאטרון הוד מלכותו

ריבוי משימות נראה קל עבור הרקדנית האמריקאית, כוריאוגרפית, מורה ומנהלת אמנותית מריה קרוזו. מתבססת בפיטסבורג, שם הקימה את החברה Bodiography Contemporary Ballet לפני רבע מאה, קרוזו גם יוצרת ומלמדת ריקוד ברחבי העולם. (תחנה הבאה: ברזיל.) חלק מהעבודה הזו היא עשתה בעצמה. 

הסולו האחרון שלה, מחזמר-ריקוד, קיבל את בכורתו העולמית בווסט אנד בלונדון ללילה אחד בלבד על אותו הבמה שבה הרוחו של אופרה מופיעה כבר ארבעה עשורים. זו הפעם השלישית שקרוזו מציגה מופע ב״עשן הגדול״, ובמיוחד במקום בווסט אנד. נראה כי היא קבעה דפוס עכשיו, כשהיא מביאה סולו חדש כל שנתיים. 

ההפקות הקודמות שלה - מטמורפוזה בשנה 2022, התהוות בשנה 2024 - היו מאוד אוטוביוגרפיות. נקודת המפגש של הכאוס נראית כאילו שברה את הנוסחה הזו. כאן קרוזו מצטרפת לדיון סביב סוגיה בוערת: אינטליגנציה מלאכותית והאינטרפייס בין טכנולוגיה לבין בני אדם. apart from being the lone performer, Caruso also takes credit for the show's concept, choreography and costuming. 

ההנחה היא פשוטה, אפילו דלת ממש, אבל ניתנת ליישום. קרוזו מגיעה כאשת משרד צעירה במשקפיים, בחצאית ישירה, חולצה לבנה מקופלת וסוודר ירוק דק. היא מסודרת ביעילות סביב שולחן דמוי שולחן על במת צד ימין, דוחפת ניירות, מזיזה תיבות תיקים ומדי פעם לוקחת טלפון קווי ישן ומדברת אליו בשפת גוף. קרוזו מבססת נוכחות כדמות זו שעוסקת פעמים רבות יותר ממה שנראה. 

ואז היא מבחינה בקופסה מוזרה, שטוחה ורחוקה מהנורמה. הסקרנות מתעוררת, היא פותחת את הקופסה ומסירה (בצורה מעוצבת, קלות תיאטרלית) אייפון ולפטופ. אנחנו לא צריכים לדעת איך המכשירים האלה הגיעו לשם. כל מה שאנחנו יודעים זה שהאישה המחויבת הזו, קצת עייפה עכשיו יש לה הזדמנות להיכנס לעולם התקשורת המודרנית.

שאר המופע הוא ההצגה של חיזור ותענוג, ואחריו שבירה והתאוששות. קולות רקע בין העובדת במשרד לבין המכשיר שהיא הפכה לפעולה (שלא במקרה, מדובר בקול של בעלה האמיתי של קרוזו, מדען ביוטכנולוגי המוזכר בחלוקת העלונים כדר א.J. בין) עוזרים להעביר נראטיב ופיתוח דמויות. דוגמה טובה היא כאשר הדמות האלטרנטיבית של קרוזו על הבמה נשמעת אומרת 'למד אותי' והתשובה מהמכונה היא, 'אני יכול לעשות את זה בשבילך.'  

הסיפק היא מרוצה ממה שהולך, שפת הגוף שלה נעשית יותר מפורשת ונדיבה. ה-AI המנותק אפילו מעודד שדרוג סגנוני, הקוד לשינוי תלבושת לאבל אדום עם חיתוך עד הירך בצד. עד כה חלק חלק ונעים. 

אבל אז, אולי בלתי נמנע במופע מעט בנאלי אך אגדי זה, הדברים מתחילים בהדרגה להשתבש. התאורה הבסיסית של המופע הופכת לשטף אדום מאיים, שמצביע שהגיבורה שלנו relinquished too much control to the machine. ככל שהמתח הולך ותופס יש לנו אוזן מבקשת, 'תגיד לי מה להגיד, תגיד לי מה לעשות.' 

התנועות של קרוזו משתנות לגרפיט גָדול ולא יציב, לפעמים רחוב בסגנון ולפעמים הפוך או בעקומות מעוותות. הידיים שלה סובבות כמו טחנה משוגעת. היא מפעילה יד על רגל, מתמוטטת על הברכיים, קמה שוב לקרוע את הגעצה והמעלה. סיכות השיער נמשכות וכשהיא קוטעת את הט tights שלה, היא משתמשת בחוטים כמו עור מוצא, חוטי בובות ואפילו לקצת עי שאיבת עצמונית. זהו סוג של אנטי-סטיפטיז, שחרור נואש ולא מינית שמוביל להתמוטטות שזוכה להוקרה.  

מוזנת על ידי פס הקול של ריאן אונסטק, הכולל צלילים דמויי מכונת כתיבה, גיטריסט וקולות דיסקו, היא זורמת לתוך תנועה. הכוריאוגרפיה בשיאה היא באללה של מופע, וכך נגישה מבלי להיות המסוגננת. אבל היא מתאימה למטרה. 

ומהי המטרה underlying של קרוזו? אני הייתי אומרת שזו שאלה, של אזהרה, אבל גם הנובעת מהשקפת הערך של למציאת איזון עם ההתקדמות המתמשכת והבלתי ניתנת לעצירה של הטכנולוגיה. אחרי הכל, המופע מסתיים עם הספק שמאושרת ונינוחה בגדי נוהל. נראה כי האיזון שב אל כנה. יש גם יותר מסימן של הרמוניה בינה לבין ה-AI 'עוזר' שלה. 

האם זה משכנע כדראמה-ריקוד? לא לגמרי. אבל זה עושה לך לחשוב, גם אם רק בשטחיות, על העולם שבו אנו חיים. האם זה בידור מרתק? סביר. קרוזו היא מקצוענית מסורה. יש לה אנרגיית הופעה, כמו גם את הדחף הנחוץ מחוץ לבמה (ואולי, כספים) להמשיך להציג את עצמה בלונדון. 

אגב, יש במקרא שם במאי בשם גיני אנה-אינברנס. באופן סקרן, גיני הוא גם השם שקרוזו עשתה במהלך שיחת Q&A לאחר המופע ככינוי שהיא נתנה לזהות הארגונית שלה בעזרת AI. ומה אנחנו אמורים להבין מזה? 

נקודת המפגש של הכאוס הייתה בתיאטרון הוד מלכותו ב-31 במאי

קרדיטים לתמונות: מאט קובלצ׳יק