שפות זמינות
איזה דרך טובה יותר להעביר ערב קיצי וחמים מאשר לשבת בפארק ולהאזין למנגינות של ברודווי. האדם הרנסנסי סאם ג'ויסון – זמר מיומן, פסנתרן ג'אז ומנצח, להפתעת רבים – מעניק ביצוע חד-פעמי באופרה הולנד פארק שמממש את מה שהקהל כל כך מחפש.
בראש תזמורת בת 40 נגנים מלאת תשוקה שמכניסה את ה'גדול' ל-Big Band, ג'ויסון, שמקורו ביורקשייר, והסופרן הבריטי-ארמני אנוש הובניסיאן מקרינים מבחר מנגינות ברודווי נוסטלגיות מהמוזיקלים הגדולים, כגון אוקלהומה!, קארוסל, פורגי ובס, מיי פייר ליידי, גייז אנד דולס, ו-אנייתגואינגס.
זהו מבט נוסטלגי מהנה על תקופה מדהימה שחלפה – דרך נעימה לחזור אל שירים אהובים המדגימים את האנרגיה המוזיקלית והגאונות של מנהטן באמצע המאה ה-20, תוך מתן מקום גם לשירים שאינם נשמעים לעיתים קרובות. לדוגמה, "A Little Bit in Love" מתוך Wonderful Town הייתה לי הפתעה נעימה.
יתרון נוסף הוא הכבוד שמוקדש לפתיחת היצירה, משהו שלעתים קרובות לא מייחסים לו חשיבות, כשאנשים בדרך כלל נוהגים להתרווח בכיסא, להסיר מעילים ולפתוח עטיפות ממתקים. המיקוד המדויק באוברטורה מתוך גיפסי (מוזיקה של המחבר האנגלי-אמריקאי ג'ול סטיין) מביא לתגמול מיוחד בכך שהוא מספר את סיפור כול המוזיקל במיניאטורה חכמה.
ההיילייטים של שני הזמרים המוכשרים כוללים את ביצועה המעולה והכובש של הובניסיאן ב"Bali Ha'i" מתוך ריצ'רד רוג'רס במוזיקלי סאות' פסיפיק; מדלי ליצירות מתוך פורגי ובס, הכולל את ג'ויסון בפסנתר ואת הובניסיאן ב"Summertime" הנוזלי והמרהיב; ודואט מהנה בתחרות עם השיר "Anything You Can Do" מתוך Annie Get Your Gun.
התזמורת המצוינת (רבים מחבריה למדו איתו במכללת המוזיקה, כפי שג'ויסון מציין) מנגנת את היצירה המרהיבה Rhapsody in Blue, הקונצ'רטו הרדיקלי המשלב קלאסי וג'אז מאת גרשווין, עם הופעה וירטואוזית של ג'ויסון בפסנתר. קול הקלרינט הפותח, עוקב בטרומפטים מתוניים, מקהלה מיתרתית לירית, גיטרה פאנקית וצילמלים דרמטיים בשיא – כל אלו מדגישים את מיומנות הנגנים.
ג'ויסון מספר את סיפורו של גרשווין שלא התחייב לכתוב קונצ'רטו ג'אז כפי שביקש המנצח פול וויטמן בשנת 1924. אולם, גרשווין מגלה שהוא למעשה מחבר את היצירה לאחר שקרא הודעה בניו יורק טריביון חמש שבועות בלבד לפני הפרמיירה בניו יורק באולמי אאוליאן.
רגע מאתגר מתרחש כאשר הובניסיאן, בשמלה שחורה תוססת שנראית כמו וילון שעוצב מחדש מתוך חלף עם הרוח, יורדת אל הקהל במהלך "I Could Have Danced All Night" מתוך מיי פייר ליידי כדי להוציא מהקהל שירה של שורות בודדות. חלק מהקהל מתקשים להירתם לאירוע, אבל כמה אנשים בולטים (זמרים מקצועיים שסתם נמצאים שם?) עושים עבודה נהדרת ומושיעים את המצב.
אה וגם, יונה מצליחה לגנוב את ההצגה באמצע מדלי של ג'רום קרן, אך זה השוס של הופעות בהולנד פארק – חיות וציפורים רבות מצטרפות להצגה. נביחות כלבים, קריאות ציפורים וצחוקי ילדים הם חלק מהקסם שבעסק במרחב ציבורי פתוח, וזו הד החיוניות העירונית שהייתה בניו יורק.
למרות שאני מעריך את החגיגה הזו של עידן הזוהר של ברודווי, קיימת חוסר התאמה קלה בין סגנון הג'אז הקברטי האינטימי של ג'ויסון לבין ההבעה האופראית העוצמתית יותר של הובניסיאן. שניהם נפלאים, אך השילוב בין שתי הצורות המוזיקליות השונות אינו תמיד תואם, ולא מבוטא רגש רב ביניהם. זוהי תחושה דומה לכך שדיבה עזבה את קובנט גארדן ונכנסה למועדון מעושן, שם היא שרה עם זמר לא ברור מדוע. תוכל לחזור על זה, סאם?
כמו כן, ישנם מגבלות בבימוי הקונצרט. התזמורת והפסנתר מוסווים מאחור, עם רווח בינם לבין החלק הקדמי. הזמרים יורדים לבמה הקדמית רק מספר פעמים. חבל שהם לא קרובים יותר לקהל, שכן קשה להתחבר אליהם במרחק.
והייתי רוצה לראות את ג'ויסון, שלובש כמה כובעים, עושה קצת פחות, כדי שיוכל להגיב לעמיתתו ביתר אינטנסיביות. אם יוחלף המנצח, אולי לא ניתפס כהסחת דעת כאשר ג'ויסון מלהטט בידייו במהלך הניצוח – פעולה שלא מביאה לדואט רומנטי במיוחד.
למרות זאת, הקהל נהנה מהומאז' חם לברודווי, נקודת כניסה נהדרת למי שאינו חובב אופרה וחוויה מספקת מאוד למבקרי אופרה הולנד פארק הקבועים.
עונת 30 שנים לאופרה הולנד פארק נמשכת עד ה-8 באוגוסט.
קרדיט לתמונות: באדיבות סאם ג'ויסון
