שפות זמינות
עם 600 ספרים שנכתבו עליה (במקביל לנפוליאון, שייקספיר וישו), בתוספת עיבודים רבים לבמה ולמסך, הפצצה הבלונדינית Marilyn Monroe נותרת אייקון קולנועי אהוב שחייה האישיים, אף שתועדו היטב, עדיין אפופים במסתורין. מצד אחד, אפשר להעניק לחייה משמעות חדשה כמו בMy Weekend With Marilyn. מצד שני, אפשר לגלוש אל עבר הניצול, כפי שקרה ביצירה השנויה במחלוקת Blonde. לצערנו, המחזה החדש Who Killed Marilyn? נופל בחוזקה אל הקטגוריה השנייה.
בתוכניה טוען הבמאי Phillip Wm McKinley כי המחזה מאפשר לקהל להחליט בעצמו אם מה שהם רואים על הבמה אמיתי או לא, אך בצפייה בו נדמה שההחלטה כבר התקבלה עבורנו. במקום התאבדות או מנת יתר בשוגג, הספר של Sharleen Cooper Cohen נשען על תיאוריות קונספירציה שהופצו לראשונה על ידי Milo Speriglio ו-Anthony Summers, לפיהן Monroe נרצחה בשל קשריה עם משפחת קנדי. למרות שהמחזה מתיימר להתבסס על שנות מחקר ולהתעקש כי Monroe אינה קורבן בלונדינית טיפשה ומשוגעת לגברים, קופר דווקא מצמצמת את חייה לתוכן שטחי כמו תקציר בוויקיפדיה - ואפילו זה העניק ל-Monroe יותר עומק וחן ממה שמצאתי כאן.
עם ליכוד קלוש למדי, הבימוי של McKinley מהבהב באופן ספורדי - ולעיתים ממש פיזית, בזכות עיצוב התאורה המסנוור של Jack Weir והתפאורה חסרת ההשראה של Justin Williams - בין הרגעים שלאחר מותה של Monroe לבין סדרת זיכרונות שהם מגוחכים בטוב שבמקרים וגסים בגרוע שבהם. מה שאנו לומדים במהירות הוא שבמקום האישה המורכבת שיצרה בקפידה את הדימוי הציבורי שלה, Monroe מוגדרת הפעם באמצעות הגברים סביבה.
המחזה חולף במהירות על פני מערכות היחסים שלה עם Joe DiMaggio, Arthur Miller ועם John F ו-Bob Kennedy - תוך התעלמות מנישואיה הראשונים ל-James Dougherty בגיל שש עשרה - וכן על קשריה עם המאפיה, בדיאלוגים שנשמעים כאילו נכתבו ישירות על ידי ChatGPT. כך לא נותר מקום לתחומים מרתקים אחרים בחייה של Monroe, כמו מערכת היחסים שלה עם אמה החולה נפשית. המחזה כמעט ומציע ניואנס בשני מונולוגים נרגשים סביב שאיפתה לשלמות מול המצלמה ותובנה במהלך מפגש הטיפול האחרון שלה, אך זה מגיע מעט מדי ומאוחר מדי. יש גם אזכורים להפלות נטענות שלה, שאין להן כל תיעוד היסטורי, וודאי לא שנכפו עליה, מה שמותיר טעם רע במיוחד לנוכח האנדומטריוזיס וההפלות הספונטניות שחוותה בפועל.
צילום: Pamela Raith
הזמרת הפופ Pixie Lott נכנסת לנעליה של Monroe, ולמרות מאמץ אמיץ, החומר אינו מאפשר לה להינצל. לפחות היא נראית את התפקיד, עם תסרוקת הבוב הבלונדינית העשירה ושפתון האדום, פרי עבודתם של JJ Wigs בעיצוב הפאה והאיפור, אך היא לבושה בחליפת חולצה ומכנסיים לבנה בעלת מראה פלסטי מעיצובה של Jasmine Swan, שמזכירה יותר את סנדי מ-Grease מאשר את 'הנערה' מ-The Seven Year Itch. היא צועדת ברחבי הבמה, שולחת קריצות חנפניות לקהל בקולה הנשימתי המוכר כל כך מהקולנוע, אך קשה שלא להרגיש שצופים בקריקטורה, ודוגמה מובהקת לכך היא רגע השירה היחיד שלה בביצוע Happy Birthday Mr President.
שאר חברי הצוות, למרבה הצער, אינם מצליחים יותר טוב, כשהם ממלאים תפקידים כפולים כדמויות קריקטוריות לבושות בחליפות כחולות עם ניצוצות מוזרים. Paul Kane מנסה להעניק קסם ל-Bobby Kennedy, בעוד Ben Dilloway מנסה זאת בתפקיד Arthur Miller. מבין כולם, הגנגסטרים וסוכני ה-FBI מקבלים את החומר הגרוע ביותר, כאשר Martin Hancock סובל במיוחד מתיאור קריקטורי במיוחד של ראש מאפיה בדמותו של Sam Giancana.
בעידן שבו האובססיה התקשורתית לנשים הוליוודיות צעירות ומעורערות ממשיכה להיות נפוצה, יכול היה להיות ערך בבחינת האתיקה של חזרה ובדיקה מחודשת של מותה של Marilyn Monroe. במקום זאת, Who Killed Marilyn? הופך בעצמו לדבר שהוא מנסה לבקר. אולי השאלה סביב מותה של Monroe לא צריכה להיות 'מי רצח אותה?' אלא 'למה איננו מניחים לה לנוח?'
Who Killed Marilyn? רץ ב-Emerald Theatre עד 29 באוקטובר.
צילומים: Pamela Raith
