שפות זמינות
יש רגע ב-TWO שבו אפשר לשמוע אטב נופל: הפסקול המוזיקלי החביב של שנות השמונים מופסק, וכוס נשברת על הרצפה מאחורי הבר. זר התפרץ בפאב ואיים לחשוף ככל הנראה את הכאב המסתתר מתחת למסבירות הקשוחה ונכונות.
הרגע הזה של שתיקה מעיד על כמה חם ומזמין היה עד כה האווירה בפאב 'שעון וקומפס'. ההפקה של ג'יימס האדרל (הבכורה נערכה בתיאטרון גריניץ' בשנה שעברה) לקארטרייט מ-1989 משרה תחושה חדה על הפאב כמוסד. רוב הצופים יושבים בשולחנות על הבמה, והצוות ששועט סביב, מתחבר עם הקהל ואומר דברים כמו "באמת שהוא שתה מספיק להערב".
פיטר קולפילד וקלי שרלי כזוג המנהלים הנשואים של הפאב (ששמותיהם נעלמים) מציגים כימיה מחשמלת, שמדבר שנים של דברים שלא נאמרו. כאשר הם משרתים לקוחות שלהם משקאות ותדירות, יש להם תחושת סולידריות כזוג אך גם תחושת מלנכוליה, כאילו הפאב הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם מעל המים.
הטקסט של קארטרייט יותר מעוניין בתמונות מיקרוקוסמיות של חיי מעמד הפועלים הבריטית מאשר במקטע עלילה רחב יותר, ולכן אנו נשארים עם יותר שאלות מאשר תשובות על זוג המנהלים. עם זאת, כשההבנה הטראגית נופלת - הזוג חווה אובדן כואב שבע שנים לפני אירועי המחזה - שני השחקנים משכנעים לחלוטין בפרצי הצער ובצעדים הרעועים לעבר פיוס.
הכימיה של קולפילד ושרלי מתגלה מאוד אדפטיבית: זהו מחזה עם גישה ישנה למשחק תפקידים מרובים, השחקנים רצים לכנפיים לשים על עצמם מעיל חדש ומבטא בריטי אזורי והופכים לאחד הלקוחות בפאב. לאורך המופע - שנמשך כ-90 דקות, כולל הפסקה - הם משנים צורה לזוג אחד בתהליך של פגיעה רגשית, זוג אחר מתחייב בחוסר טבעיות, בעוד זוג משקם מחדש את הקשר באמצע החיים.
האתגר במחזה כזה, ללא עלילה אמיתית, הוא לשמור על המומנטום כשהתמונות האיטיות יותר מגיעות. שני הכוכבים שלנו מבריקים הכי הרבה כשהם משחקים יחד, ולכן לצערי חלק מהמונולוגים האישיים שלהם - איש זקן שמתאבל, או אשה לא מסופקת שמנסה את מזלה עם כמה חברים בקהל שזוכים בספק - מרגישים לא במקום בהפקה שמרכזת באופן יסודי את תחושת השייכות והקהילתיות של הטקסט, ולא את התחושה הפנימית. בכל זאת, השם של ההצגה הוא TWO, לא ONE.
ההפקה של האדרל מאמצת את המושג 'חווייתי' בכל המובנים שלו ומספקת משתה חזותי. התפאורה של ינה לאקאטוש מתרגשת עם הפרטים של הפאב הבריטי הקלאסי, לוח החצים, הצ'וק של הבר וטבלת המודעות למנקים מקומיים ומועדוני הליכה. התאורה (גם של לאקאטוש), בעוד כן, יוצרת הופעה של מערך (והפאב) שנראה הרבה יותר רחב ממה שנראה לראשונה, ומעניק את האיכות הקולנועית, דמוית המגדלור לזוג התקוע מתווכח מאחורי הבר.
לא לקארטרייט ולא להאדרל יש הרבה מה לומר בצורה פוליטית רדיקלית כאן, אך שניהם אובססיביים לפרטי האובייקטים של החיים בפאב, ובעשותם זאת מגלים רבות על בני האדם, מערכות היחסים שלנו והכישלונות שלהם. אני ארים לחיים לכך.
ההצגה TWO מופיעה בתיאטרון פארק עד 25 באפריל
קרדיט צילום: רוס קנהאן
