הלילות ללא שינה, ההתעוררויות החוזרות ונשנות, הזיעה, הפחד מהיום הבא. העייפות המתמדת כשחייך מצטמצמים וגודלים לדירה שלך, שממשיכה להיות מלוכלכת יותר ויותר, כאשר סטנדרטים קודמים של היגיינה כמעט בלתי אפשריים לשמירה. מעל לכל, העובדה שמקור כל הכאוס הזה ממשיך למשוך אותך חזרה, ההתמכרות שאינך יכול להיפטר ממנה, בראשך.
פיספסתי את הצפייה בטריינספוטינג בקולנוע כי הייתי הורה 24/7 באותה תקופה וזה לא השאיר מקום לתרבות שתקל על הלחץ.
מרק רנטון וחבריו המכורים (פוסטר הסרט היה אייקוני, לא?) מגיעים למצב שמתואר מעל - טוב, במידה מסוימת בהתנדבות - ללא תינוק לטפל בו, מחפשים משהו, כל דבר, שישבור את השעמום של החיים בלית', כמו ליברפול, קורבן מוקדם של הפוסט-תעשייתיות. העיר הסמוכה לאדינבורו (אך שונה כל כך) ננטשה לפני שרוב המדינה אפילו הבינה שהם בדרך למקום כלשהו. אנחנו יודעים זאת כי, במופע שלא אוהב להשאיר דבר לא נאמר שאפשר לומר, ודבר שנאמר פעם אחת שאפשר לחזור עליו פעמיים, אנו שומעים זאת - לא אחת.
אנחנו פוגשים את הצוות המגוון שלנו במועדון חברתי שבו כמעט אפשר להרגיש את הדביקות על השולחנות, לראות את קירותיה שמצהיבים לאחר ספיגת ניקוטין במשך עשרות שנים, העישון והיעדר הטלפונים יעילים יותר מתיארוך פחמן בצעקה "זה תחילת שנות ה-90!". זה גם סקס, סמים ורוק־נ־רול מהתחלה ועד הסוף, כשכומר העל של המנטרה הזאת, איגי פופ, מעניק לשירו "Lust for Life" לסיפור פעם נוספת.
זו הבעיה הראשונה מתוך שתיים שמחלישות את ההצגה מההתחלה. השירה, כמו שלעתים קרובות קורה עם מחזות זמר בסגנון ג'וקבוקס (חצי ג'וקבוקס במקרה זה) היא מעט לא מדויקת, שירי רוק כמעט אף פעם לא דורשים בהירות בקול כפי שמחזות זמר דורשים.
הבעיה מחמירה עקב אתגר כמעט בלתי ניתן לפתרון עבור מופע כזה - המבטאים. קחו את זה מאדם עם מבטא מעמד פועלים מובחן בעצמו, כשאני מגיע לסקוטלנד, לוקח כמה שעות להסתגל לקצב הדיבור, למהירות המדוברת וההבדלים בצלילי התנועות. ברור, שכדי להקל על כל אלמנט של טריינספוטינג שמושרש בזמן ובמקום שלו יהיה בגידה, אבל קשה מאוד לתפוס את הדיאלוג אפילו כשגדלתי קרוב יותר לגלאזגו מאשר ללונדון.
צריך כמה שיותר עזרה כי יש מבחר מסחרר של בחורים ואחרים על הבמה לעקוב אחריהם, שמוצגים על ידי רנטון, כמו שדיקנס עשה, עם תיאורי אופי קצרים. אך יש כל כך הרבה, במיוחד עם הורים מעורבים כעת, שקשה מאוד לזכור את כולם, ולמרות זמן הריצה שעולה על שעתיים, לא הרבה הזדמנויות לפתח אותם מעבר לסוגיות.
אז יש לנו את האיש הרב-אלים, בגבי (פרנקי או'קונור, שנראה והולך כמו מרק ריילנס בירושלים), בעל המזלג, Sick Boy (שרידן טאונסלי, הזמר הטוב ביותר על הבמה) והנאיבי והאידיאליסט, טומי (פין-לי פול) שסופו ברור מההתחלה. הנשים לא מקבלות טיפול טוב במיוחד, מקבלות לפחות חלק מהאשמה על התנהגויות הסיכון המופרזות של הבחורים. רוזי דינגן ו-סופי האצ'ינסון עושות ככל יכולתן בתפקיד אליסון וליזי, אבל האופי שלהן דקיק במופע של דמויות דלילות.
לואיס קיד מצליח לייצר את הקשר הטוב ביותר איתנו כרנטון, מאחר שהוא גם דמות מרכזית וגם המספר ובעל כריזמה רבה, אך תהיתי למה אני ממשיך להפתע מהמעשים שלו, במיוחד בסוף. חלק מזה הוא שאני מיעוט שעדיין לא ראה את הסרט או קרא את הספר, אך בעיקר זה נובע מאופיה האפיזודי של העלילה, אירועים שמתגלגלים זה על גבי זה, רגעים ששינו חיים חולפים במהירות כמו סבב של שוטים בבר.
בנוסף להשמעות של הפסקול מהסרט, סטיבן מקגינס ו-אירוויין וולש כתבו שירים חדשים באיכויות משתנות. הם ודאי היו מרוצים מ'האקיז אנד דה בראון', עם יותר מלקסי נשיים מילוליים יותר מהשירים האחרים, שכן יש לנו את המספר המוזר בריקוד הליינדנס פעמיים בקוסטומיי סוויפטי. אני מניח שמישהו אהב את זה.
כאן טמונה הבעיה הגדולה ביותר של ההפקה, זו שמנצחת מנוסה, קרוליין ג'יי ריינג'ר אינה מצליחה להתגבר עליה - זאת היא הפריצה הראשונה של וולש ומקגינס לתיאטרון מוזיקלי. כמו הרבה אמנים מצליחים בתחומים אחרים (כפי שניתן לראות ברבות מהמופעים שראיתי לאורך השנים) אני חושד שהם עברו על דעת הקהל כמה קשה באמת לעבוד בז'אנר הזה, גם עם נכס רוחני כל כך חזק ובעל שם מוכר כל כך. זה לא מספיק פרויקט יהיר - יש כאן יותר מדי עבודה קשה בכדי להגיע להערכה הזו - אבל זה ממש לא רחוק.
הם לא הראשונים שילמדו את השיעור הזה על מחזות זמר. הם גם לא יהיו האחרונים.
טריינספוטינג בתיאטרון רויאל היימרקט עד ה-5 בספטמבר ובהפצה ברחבי הארץ
תמונות: מאט קרוקט
