סקירה: BBC PROMS: רוק פרוגרסיבי: 'פנפנה לאיש הפשוט', אולם רויאל אלברט

לבסוף, הפרוג מקבל את הפרום שלו. הלב של ה-BBC נמצא ללא ספק במקום הנכון כשהם מעבירים את הקטלוג האחורי של הז'אנר לתזמורת הקונצרטים שלהם, כהוקרה ל"תנועה פורצת דרך מונעת בידי בריטים", כפי שמתאר הכרטיס, "בקנה מידה של תזמורת". ואולם התוצאה רחוקה במידה ניכרת מהשאיפה.

אם המשימה מתקבלת, ההשמטות מבלבלות במיוחד. לא נמצא מקום לפרוקול הרום, ש"A Whiter Shade of Pale" שלו הפך למעין בלדת רוק קלאסית בכבוד, והם גם הקליטו אלבום חי שלם עם סימפונית אדמונטון ב-1972. אין איזכור לבני הדודים הכבדים יותר של הפרוג כמו Queensrÿche, Dream Theater ו-Iron Maiden. אף לא מריליון, לא Camel ולא — העשיר ביותר מכולם — Electric Light Orchestra, להקה ששמה כולל את התזמורת ועדיין לא זוכה להיכלל ברשימת האורחים. במקום זאת, הפ Proms משעבדים כמה גיבורי פרוג אמיתיים ומלאים את שאר הבמה בצמודים.

הערב נפתח ונסגר על אותו נושא, בשני הפריצות הגדולות של Emerson, Lake and Palmer על הקלאסיקות — "Fanfare for the Common Man" של קופלנד לפתיחה, ו"Great Gate of Kiev" של מוסורגסקי לסיום — שניתנו חזרה לתזמורת ש-ELP בעבר בזזו מהם. קופלנד כתב את הפנפנה בשנת 1942; ELP הפכו אותה לסינגל במקום השני ב-1977, השנה שבה הפאנק אמור היה לדקור את הלב המנופח של הפרוג. עכשיו תזמורת הקונצרטים של ה-BBC מחזירה את הכבוד שהופקע. הפרוג מקבל את הכבוד שתמיד חפץ בו ומגלה שזה מתיישב עליו כמו חולצת גוף.

הבעיה בהפיכת ז'אנר המבוסס על דיוק ווירטואוזיות לקאנון היא שמישהו צריך לשיר את הדבר המבורך. רוב היצירות הערב חסרות את הזמר הראשוני שלהן: אין גבריאל, אין אנדרסון, ELP מצטמצמים למתופף. השירים מחולקים לשורה של זמרים חיצוניים עם הערצה רבה, בתוצאה לא אחידה כלל וכלל. גרף ריס מהסופר פרי אנימלס עושה את הגרוע מכולם, ומבצע את "Living in the Past" של Jethro Tull שטוח וחסר חיים כמו פגר בכביש, קורא את המילים מתוך הטלקיופ מולו כאילו קיבל אותן חמש דקות לפני תחילת המופע ואף פעם לא שמע את הלחן. זמר פחות מוכר אבל שמכיר את השיר לא היה מפריע כלל.

אחרי שריס מקלקל את האווירה, גיא גארווי מנקה את האוויר. סולן אלבו ומספק המילים הישרות אל הלב מאז הופעת הבכורה של הלהקה ב-2001 הוא היחיד שמודה בקול שהוא אוהב את החומר הזה, וזה מורגש. הוא כמעט ואינו מציץ בטלקיופ, עובד עם התזמורת והקהל, ולמשך "I Know What I Like (In Your Wardrobe)" של ג'נסיס המופע נעצר לרגע מלהיות קונצרט קלאסי והופך להופעה חיה.

ג'יין וייוור זוכה למזל רע פעמיים. "Northern Lights" של רנסנס, שלוש דקות הפופיים ביותר של הפרוג, פשוט טובעת בתערובת הקולית: היא נאבקת מול התזמורת כל הדרך ומפסידה בקלות, נשארת מאחור מול מנצח שכ either אינו מבחין במאבקה או שאינו מתעניין. היא מתאוששת עם "Nights in White Satin" (השיר שכולם יודעים, בין אם חובבי פרוג ובין אם לא), שבו אודו של ג'סטין היילווד בן ה-19 למתנה לפרידה עדיין פוגע כמו חיבוק חם בין חומר קר יותר ומסובך, ווויוור מצליחה בנאיבים האתראליים ובפזמון המדבק.

המותרות הגדולה ביותר של הערב מגיעה בזכות האמן היחיד ששר את שירו עצמו. פיטר האמיל, מייסד Van der Graaf Generator עם גרון מחוספס, מעניק ל"Refugees" את מלוא המשקל המלנכולי, ומשאיר את כל שאר הזמרים במקום נראה כמו להקת מחווה. כמובן, זה בדיוק מה שהם.

לאחר ההפסקה, "Karn Evil 9" של ELP מקוצרת לשתי דקות זריזות — כמעט לא מספיק לזמירתו המפורסמת "welcome back, my friends, to the show that never ends" — כשקארל פאלמר חוזר לתופים, מוצב בתא עצמאי גבוה משמאל, האחרון מ-ELP שנותר, משקיף על המאמינים מלמעלה כמו קדוש שנטעה בשמש מונקרת בצבעי ויטראז'. דרך חכמה להחזיר את כולם למקומותיהם, אם כי קמצנית; עוד קצת לא היה מפריע, למרות שלכולנו יש בתים לחזור אליהם.

בתוכנית, במקומות אחרים, הז'אנר נותן לגיטימציה לאויביו. לפרוג מעולם לא חסרו סאטיריקנים — ההומור הסרקסטי של להקת Half Man Half Biscuit שרדה לאחר הפאנק, והסרט הקומי Walk Hard — והפרוג, הרוק הכי רציני שיש, מספק להם את המטרה השמנה ביותר. "Out-Bloody-Rageous" של Soft Machine הוא מסובך במופשטתו בדיוק כפי שקבעו יריביו של הפרוג – מוזיקה בלתי מובנת שמטרתה למלא תקליט ולא לבדר — וטענה זו חלה במידה שווה גם על הפאנק, אויבו הנבחר כביכול של הפרוג.

רצף של שלושה יצירות אינסטרומנטליות ("Sylvia" שדגדגה את מצעדי הלהיטים של Focus, נתח של ג'אז-רוק בריטי-גנאני-קריבי מ-Osibisa, והפריענח הראשי פרנק זאפה עם "Peaches en Regalia") עובר בשמחה מצד אוזן אחת לצד האחר בזכות סידורים סימפתטיים אך לא מרשימים של כריסטיאן בלוויג. "Tubular Bells" של מייק אולדפילד — התקליט שהוביל את ריצ'רד ברנסון הצעיר לעשיית הונו — מקוצץ "למקטעים". אפילו בקטעים, הסידור של אדם דניס מעורר צמרמורת ועושה ל-1973 ולסרט The Exorcist שלושה קווים ישרים, סרט שיכול לבלוע את כל זיכיון Paranormal Activity ולהשתמש בסרט Obsession לזחול בין השיניים לאחר מכן.

גארווי חוזר בקול חזק יותר ומוביל מדלי שרירי של King Crimson. המנחה סטיוארט מקוני מספר שזמר אלבו מעדיף את המונח "mashup" על על "medley"; המילים אינן נרדפות, אבל אם ה-BBC יחשוב להקדיש ערב Proms שלם ל"מישמשונים", זו לא תהיה הרעיון הגרוע ביותר (רמז, רמז). הוא גם מעניק לשיר "Entangled" מימי פיל קולינס ב-Genesis אינטנסיביות, שלחלומותיו יש לעיתים מועקה.

אך הערב שייך לונסה היינס. הסולו הווקאלי נטול מלים ב"Great Gig in the Sky" של פינק פלויד, ללא מילים להסתתר מאחוריהן, חמש דקות של עלייה טהורה בסגנון גוספל־סול, זו המטלה הקשה מכולן, והיד המנוסה של פרום מתרוממת ומצליחה לקרוע את הגג. המקצוענית מספקת איפה שהשמות האינדי התערערו.

האולם הזה אירח מופעי פרוג עם תזמורת מאז ש-Deep Purple ו-Jon Lord עשו זאת כאן ב-1969; מה שחדש הוא הברכה הרשמית. וברכה, כפי שמתברר, בעלת שתי להבים. הפרוג בילה חמישים שנים במה שנאמר לו שהוא יותר מדי — ארוך מדי, גדול מדי, מרוצה מדי מעצמו — והפרס שלו הוא להתהדר כדוגמיות קטנות והטקסטים מקראים בטלקיופ לתוצאות מעורבות. האיש הפשוט מקבל את הפנפנה שלו. הפרוג מקבל את הכלוב שלו.

פרומס נמשכות עד 12 בספטמבר

צילום: BBC Proms