שפות זמינות
יש כאפה לסיימון סטון ב-התיאטרון הלאומי בהפקה החדשה הזנבן – לעג לטרנד המחזות הקלאסיים המודרניים המוצבים בתיבות זכוכית מסתובבות, חתימת הסגנון של היוצר האוסטרלי. העיבודים שלו ל-פאדרה ול-יירמה הופכים את השחקנים שלו לחיות כלואה בגן חיות הלוחשות סביב סוללותיהן וממתינות לפרץ רגשות חבויים. זו חזרה על אותה נוסחה בעיבודו ל-האורסטיאה בתיאטרון ברידג׳. אם זה לא שבור, למה לתקן?
הטרגדיה היוונית הייתה מאז ומתמיד חומר גלם ליוצרי תיאטרון לשחק בו. מקוצצת לליבה ומועדת מחדש לשנת 2026, אגממנון, אדון מלחמה ופלשן טרויה, הופך לקריסטופר (דיוויד מוריסי עם מצח מכונס קבוע), מנהל מחמם למערכות הגנה המוכר מזון למלחמה במזרח התיכון. איפיגניה הופכת לאיזבל, בת פעילה הסערה במפעל אביה כמחאה ומתגרה בו באינטרנט, מאיימת על אימפרייתו הכלכלית במקום להקריב את עצמה להציל אותה כפי שהיה במקור.
למרות שהיא עטופה בינתיים בלבוש עכשווי, הדינמיקה הבסיסית לא תמיד מתרגמת. הטרגדיה היוונית דורשת שההרג יהיה גם מוסרי ומובן וגם בלתי נסלח באותו הזמן. איזבל בוחרת לקחת את חייה בעצמה במקום להיות מוקרת על ידי קריסטופר, ומעגל הנקמה שלאחר מכן לא מצליח לאסוף את המשקל הדרוש לו. בסוף הצגה מתישה של שלוש שעות וחצי, אין הרבה בשר מוסרי שנשאר על העצם, רק פסטיבל קצבים ודם.
חתימת הבימוי של סטון נראית ומרגישה כמו גרסת תיאטרון לסדרת נטפליקס מוגבלת בפרקים. הבית המסתובב מדמה תצלומים איטיים של מצלמה, מקרטע בין שברי דיאלוגים בדמות ויכוחים עצמאיים. ליזי קלאחן מעצבת במה מסתובבת, בית מודרניסטי מבטון, זכוכית ואור קר, אשר נושא את המטען האווירי באופן כבד. הציר הזמני מתערבב כדי להזריק מתח פסיכולוגי, מהדהד ביעילות מבנה מסרטי כריסטופר נולן, שסרטו האודיסאה יוצא לקולנוע באותה שבוע. ההופעות מדגישות את העדינות. המיקרופונים קולטים כל פליטת רוק, כל נשימה כבדה. רוזי שי היא ההופעה הבולטת כאליס, שחוסר ביטחונה מורגש מתערבל מתחת לפני השטח. מרי לואיז פרקר בתפקיד מונסי (כפי שתחליף לקליטמנהסטרה), היא עם תנועות מדודות וקולנועיות שמגיעים לשיא מפחיד ומוחשי.
ועדיין, הלב הרגשי נשאר מרוחק, פועם מעבר לצד השני של תיבת הזכוכית. אנו יכולים לראות אותו, אך לא לתפוס אותו בעצמנו.
אבל התסריט של סטון עובד הכי טוב כשהוא משאיר את מכונת המיתוס בצד ומאפשר להופעות לפרוח. הרצח של קריסטופר מגיע אחרי מסיבת ערב: הורים גרושים מחליפים האשמות על איך נכשלו בילדיהם, התמוטטות מוסרית שנחשפת על לחם סאוורד ואספרגוס מעליב. בסוף, הקללה של בית אטראוס התמזגה עם ההרס האמיתי שעדיין מתרחש ברחבי העולם. שיתוף הפעולה איננו מטפורה. האלים לא עשו את זה, אנחנו עשינו, ואנחנו ממשיכים לעשות את זה.
הָאוֹרֶסטיאה מתארחת בתיאטרון ברידג׳ עד 19 בספטמבר
קרדיטי צילום: יוהאן פרסון
