שפות זמינות
האנטי “יוגי” (כבד על סימני הציטוט) היא אחת מההצגות שבהן הסיסמה אומרת לך הכל: “שחרור, לא לולולמון”. זו פחות הצגה ויותר קריאה למאבק, reminding the audience emphatically that the yoga classes they attend are not just another fitness fad, but a commodified form of an ancient practice.
המבצעת מאיורי בהנדארי (שיש לה תואר שני בלימודי יוגה) משחקת גירסה בדיונית של עצמה: סטודנטית הודית-אמריקאית בלוס אנג'לס שמתחברת עמוקות ליוגה שלמדה מאביה הג'ייני, אך מוצאת את עצמה מנותקת מהבנות הלבנות שהיא פוגשת באוניברסיטה שמקדמות ‘פסטיבלי יוגה’ יקרים. במהלך יצירת עמידת יד בכיתה שבה היא המשתתפת מדרום אסיה היחידה, בהנדארי מעבירה מונולוג על איך שהפרקטיקה רוחנית של יוגה בעצם לא נוגעת בתנוחות.
בדמות הזו, בהנדארי ציירה פורטרט אלגנטי של מה זה אומר לחיות חיים רוחניים באמת. סצנה מוקדמת רואה אותה מתעקת כסוג של לילדות כשהיא מתמודדת עם מסדרון הבשר והדגים בסופרמרקט, בליווי פסקול הרמוני ומעורר מחשבה מאת ניל אגראואל. באור הזה, הג'סטות המופשטות להשגת סיפוק אישי שמבצעים גורי יוגה לבנים מרגישות במיוחד רדודות.
אבל עם הקמת נושאים אלו מוקדם מאוד, בהנדארי עושה מעט לפתח אותם. אנו לומדים שמאיורי מרגישה חרדה לגבי הפרקטיקה שלה ביוגה שעשויה להיות צבועה, אבל אנו רואים מעט פעולה, חיובית או שלילית, הנובעת מהחרדה הזו.
כאשר מאיורי באמת לוקחת פעולה – מחליטה שהיא צריכה להנחות את האלמנטים החברתיים של פרקטיקת היוגה שלה למאבק בשוליות של האינדיאנים האמריקאים – זה נראה מגיע מאוחר מדי. לא האם דמות משכילה ומעורבת פוליטית זו לא הייתה צריכה לחשוב על כך קודם? זהו הישג דרמטי קשה ליישום לכתוב דמות שכבר יש לה עקרונות פוליטיים מגובשים אך עדיין צריכה לעבור התעוררות פוליטית לצורך telling a story.
עדיין, בעוד שמדובר בהצגה שיש לה באמת רק דבר אחד לומר, היא אלגנטית ומעמיקה כיצד היא אומרת את זה. בהנדארי מעבירה לעיתים קרובות את עצמה לאלי קאלי, אלת המוות ההודית שהגיבורה שלנו רואה כאמא ודמותה מחלוקת. קאלי היא פחות מהרהרת ויותר בטוחה מעצמה ממאיורי, ומאתגרת את אלו אשר מאמצים יוגה. במקום אחר, דמויות דתיות אחרות יש להם דעתם על מה שהם כCALL “ווגיס” (יוגים לבנים): בודהה מדומיין כאבא הודי מתלוצץ, וקרישנה כאח צולל ציני.
בהנדארי היא גם רקדנית בוליוודית מאומנת ומחליקה על קרח, והתנועות הפיזיות שלה מרהיבות לצפייה. הכוריאוגרפיה משלבת מסורות ריקוד בוליוודיות ומערביות עכשוויות עם תנועה בהשראת יוגה, בצורה שמשקפת כאילו התנועה היא המשך של הדמות עצמה. מאיורי מדברת בקול רם לקהל על כך שריקוד ותנועה נמצאים בלבבות איך שהיא מתחברת לסביבה שלה, וזה קל מאוד להאמין לה.
עם כל הניצנים הללו של כישרונה ודמיונה של בהנדארי כשחקנית, חבל שהאנטי "יוגי" לא יכול להיות לחקור קצת יותר לעומק. בהנדארי ברור שיש לה הרבה לומר על יוגה – כצורת רוחניות, כבסיס להתנגדות פוליטית, כווקטור של זהות תרבותית, כמו גם פרקטיקה פיזית – אבל מחשבות אלו צריכות להיות תלויות במבנה מסPlot יותר חזק כדי להצדיק זאת כהצגה ולא כמונולוג ממושך.
האנטי "יוגי" מופיעה בתיאטרון סוהו דין סטריט עד ה-16 במאי
קרדיט לצילומים: AJV
