שפות זמינות
1965, ניו יורק סיטי. הרומן בין טרבור קופלנד לאתור ברייטמן הוא בלתי חוקי. במופע הלילה הסודי שלהם, "Midnight," הם מבצעים שירי אהבה במעשה שלמרד בעולם שדורש מהם להישאר מוסתרים. עם עליית המתחים בתחילת תנועה היסטורית, טרבור ואתור מתמודדים עם הקונפליקט בין הקשר הסודי שלהם לסופה הקרבה של מהפכה חברתית.
מה ביקשו המבקרים?
Midnight at the Never Get מוצגת בבית המפעל לבריארים Menier Chocolate Factory עד ה־12 בספטמבר
צילום: יוהאן פרסון
קלמנטין סקוט, BroadwayWorld: הסגנון המטא-תיאטראלי של Midnight מרגיש מושלם למישהו כמו פלט, שלמרות שהוא אולי כישרוני למדי וקולה הוא הזכור ביותר בדורו במוזיקת התיאטרון, יש לו קול ייחודי עם ויברטו שיכול לחלוק דעות. זוהי הצגה שבה הוא יכול לשחק סוג של קריקטורה של מבצע נודע ואיזוטרי, תוך שהוא מפנק את הפוטנציאל הרגשי העשיר של קולו ואת הטיימינג הקומי הטבעי בשיריו של מארק זוננבליק.
ניק קרטיס, The Standard: מוצגת כאן תזה מעניינת אך לא חדשה לחלוטין, שתרבות הלהט"ב נאלצה להיות עטופה בקאמפ או באירוניה מודעת לעצמה, ששובבות הייתה פחות מזעזעת מאשר כנות. עוד יותר מעניין הרעיון שהמחויבות של אתור לאמנותו מובילה אותו להקריב את חייו הרגשיים ולבגוד בטרבור. אני תוהה עם איזה דמות זוננבליק, שכתב את המוזיקה, את הטקסט והליריקה השנונה, מזדהה יותר?
תיאו בוזנקווט, WhatsOnStage: זו מעל הכל הצגת תצוגה מעולה לכישרונות המוזיקליים של פלט, הפאלסטו הרועד כל כך מוכר מ-Dear Evan Hansen, מנוצל היטב בשירים שאולי לא כוללים שיר להיט־זוכר־אוזן, אך בהחלט מספרים את הסיפור בסטייל. הוא גם מפגין שליטה בקסם וקומדיה, במיוחד במספר "Boy in Blue", על רומן עם שוטר (‘אני לא אשכח את המספר שלו, זה 911’), שמשחק עם העובדה שהומוסקסואליות הייתה לא חוקית באותה תקופה. בשלב מסוים, הלהקה (שמצוינת) מוצגת במלוא הדרה בצד הבמה בזמן שהשניים רוקדים בחן בין הקהל, והכוריאוגרפיה של לינ פייג' מזכירה את התקופה המפוארת של אסטרי וקלי.
טום ויקר, TimeOut: ככל שההצגה משדרת רמזים כבדים יותר לכך שאנו צופים ברוויו שאולי בכלל לא מתרחש במישור הגשמי, המטא־תיאטרליות והפרצות הקיר הרביעי לפעמים מונעות מההצגה להתקדם. המסגרת המסובכת סיכון להסיח את הדעת מהעומק המרהיב והמתוק־מר של הסיפור המרכזי. למרבה המזל, קרומר לעולם לא מאבד את המיקוד, ושומר על אינטימיות, ספק עצמי וחרטה במרכז כשהטרבור משוטט בינינו. ההצגה חלקלקה, מורכבת ורומנטית כמו זיכרון כואב.
קייט ווילבר, The Guardian: ככל שהחושך מתגנב לתוך הסיפור, אנחנו מתחילים להבין את הפערים בזמן ובזיכרון של המספר שלנו. הבמאי דיוויד קרומר (The Fear of 13) שומר על האינטימיות בהצגה על ידי שמירה על פשטות, עם טריק קסמים קטן – כדאי לשמור אותו בסוד – שמקשר את קצוות הסיפור, אף שהמכה הרגשית הייתה חזקה עוד יותר עם חיתוך למתיקות. Midnight at the Never Get רואה במוזיקה הן כאב לב והן כתרופה. עם עין כלפי מי שעומד להיכנס בדלת, היא מגלה מה השארת האהבה כשהכל אבוד: שירים לשיר בקול רם לזכר מי שהיית.
הולי או׳מהוני, The Stage: בלב הפקה זו עומדת הצגה אינטימית להפליא – אחת שמנצרת את התחושה של מציאת אהבה שמרגישה כחצי החסר שלך, לפני פריקת המרה שחורה של האובדן. אך הפקה של קרומר לעיתים מאבדת אותנו, כשהקו הזמני של הסיפור מתעתע בקפיצות. גילויים משמעותיים מודגשים פחות רגשית, מה שיכול להיות חלק מההצגה של טרבור, אך מונע מרגעים אלה את המשקל שהיו זוכים לו בתיאטרון מוזיקלי. נדרש גימור נוסף.
אוליביה גארט, Radio Times: מגיע בן פלט. אפשר לומר שהודות לו, קסם מסוים מרחף מעל ההצגה הזו. הופעתו משדרת שילוב שווה בין חינניות, חביבות, כאב וגלוי לב. הוא מרחף עם הסיפור מול הקהל ומוביל אותנו אל השיא, רק כדי שנבין שלמעשה הוא לא שליט בכל מה שקורה. קולו מהפנט ומיומן בטיפול בסגנון הוויברטו האופייני לזמרי שנות ה-60, וכוח הקסם של התפקיד נובע מכך שהוא מרגיש אמיתי לחלוטין.
דירוג ממוצע: 77.1%
.jpg?format=auto&width=300)
