שפות זמינות
בתחילת השנה הזו, מרטי סופרים הציג טיעון לטניס שולחן כמטאפורה לגלגולים התמידיים של החיים, וכדרך לפריקת לחצים לאדם מסוים שהוא שאפתן אובססיבי. בהצגה דו-דמותית של תיאטרון Fat Knight ניו-יורקי, צ'יפ וגאס: קומדיה עם ביצים, כמעט ואיננו זקוקים בכלל לספורט, שכן הדיאלוג כתוב מהר יותר וחריף יותר ממה שאפשר לקוות להחזיר כדור מעבר לשולחן.
הגיבורים הראשיים שלנו הם המרצה לפילוסופיה גאס (ג'ון אהלין) והמוסיקאי הכושל צ'יפ (כריסטופר פטריק מאלן), שמפגשים חודשיים לשחק טניס שולחן בבר ספורט קטן ומוזנח במערב ניו יורק, וקשרם זה עם זה נשאר בתחילה מעט מסתורי. כשהמשחק מתחיל, הפדנטיות האקדמית של גאס מתנגשת עם העייפות של צ'יפ מהעולם, ויוצרת גשם של משחקי מילים חכמים ומריבות אזוטריות על מקום הולדתו של ד"ר סוס או מי צריך לשלם הפעם את החשבון בבר.
הדיאלוג, שכתבו השחקנים בעצמם, הוא מסוג שמאפשר לפעמים להירגע ולאבד כמה פרטים כאן ושם, ועדיין לשמור על התחושה הכללית של דו-שיח מהיר. לפעמים, העץ האישי מתפספס לטובת הענפים, ואיננו לומדים מספיק על מי הם הדמויות מחוץ לשולחן הטניס – החברות שלהם, היריבות, והקשר ההומוארטי הפוטנציאלי. הסיום נסוב סביב דמות נשית לא נראית, והקשר שלה עם הגיבורים מרגיש לא מפותח והגילויים שמגיעים אחר כך לא מרשימים כיאות.
עברו לפחות עשר שנים מאז הפיתוח הראשוני של ההצגה בניו יורק, וחלק מהפרטים בתסריט נראים מוזרים ביחס לזמן. שני הגיבורים בגיל ביניים מכירים סלנג מודרני ועל תרבות פופ, אבל גאס נראה מופתע ממכשיר אייפוד. זה אינו דבר רע בפני עצמו, אך מוסיף לתחושה של מחסור בקונטקסט רחב יותר על חיי האנשים האלה. אפילו ההתמסרות האובססיבית שלהם לטניס שולחן נרמזת בלבד, ולא מתגלית במלואה.
אבל כשלצפייה בהופעות יש כל כך הרבה הנאה כפי שיש כאן, ההתלבטויות שלי הן שוליות. אהלין מביים את עצמו ואת שותפו להופעה בדיוק אלגנטי, השניים מתעניינים ורודפים זה את זה סביב השולחן, עד שהם נופלים לאלימות גופנית סלפסטיקית. לשני השחקנים יש יכולת מרשימה לכייל בין הטניס שולחן לדיבור שלהם, ובשיא ההצגה כדורי הטניס שולחן נדמים ככלי מדידה רגשי למערכת היחסים של הזוג.
כמו גיבוריה, ההצגה צ'יפ וגאס היא גסה ומוכנה, ורחוקה מלהיות מושלמת. אך, למרבה המזל, אי אפשר להסיט ממנה מבט.
ההצגה "צ'יפ וגאס: קומדיה עם ביצים" מופיעה באולם 45 ב-theSpace עד 29 באוגוסט
צילום: ניקיל בסל
