שפות זמינות
שחף: סיפור אמיתי נפתח רשמית בתיאטרון הציבורי באולם לואסטר. לאחר הצגות בלה מאמה ובתיאטרון מרילבון בלונדון, המופע ימשיך עד ה-3 במאי. קראו ביקורות על ההפקה.
שחף: סיפור אמיתי, שנוצר ובוים על ידי אלכסנדר מולוצ'ניקוב ונכתב על ידי אילי רארי, משלב דרמה אוטוביוגרפית וסטירה פוליטית חריפה עם נושאים קלסיים של צ'כוב. הסיפור הפוליטי של ניסיון מולוצ'ניקוב להעלות את 'השחף' של צ'כוב מתפתח כאירוע של כאוס קומי, מרד אמנותי והרהורים אישיים על העקירה, צנזורה והמרדף אחר חופש יצירתי.
המופע כולל את גאס בירני, אנדרי בורקובסקי, אוהד מזור, מיילס מקייב, קוונטין לי מור, קשת פראט, זוזאנה שדזקובסקי, אריק טאבח ואילן זעפר. קראו את ביקורת ברודוויי וורלד על ההפקה בתיאטרון מרילבון כאן!
בובי מקגווייר, מעריך בדקה: האתגר המרכזי שלי הוא שזה מרגיש כמו שני מחזות. המערכה הראשונה עובדת כפרולוג להיסטוריה עדכנית, בעוד המערכה השנייה נשענת יותר על פרללים צ'כוביים, מה שגורם לדרמה המוקדמת להרגיש כמו הקדמה יותר מאשר שלם ללא קרע. ועדיין, הבימוי של מולוצ'ניקוב מספק קוהרנטיות שמחזקת את הערב עם סטירה ורגש. אם אתה מעבד הצגה על העלאת 'השחף', כדאי שתזכור את העיקרון הידוע של צ'כוב על הרובה. שחף: סיפור אמיתי מכוון קצת יותר מדי ושוכח לירות בחלקם. אבל כשזה לוחץ על ההדק, הירייה נשמעת חזקה, אמיתית, וודאי מתפרקת בתוהו תיאטרלי.
תום גייר, מדריך תיאטרון ניו יורק: בסופו של דבר, ההפקה של קון בניו יורק של 'השחף' היא הבדיחה, חלום בלתי אפשרי שנפגע בשתי המדינות, ולכן הוא מחפש לביים מופע ריק מאומנותי כדי לקדם את הקריירה שלו. המחזה יוצר מקבילים בין איך צנזורה רוסית ותאוות הבצע האמריקאית מקשים כמעט לבלתי אפשרי ליצור אמנות אמיתית. למרות כמה חבלות וחוסר אחידות, המחזה מציע שיעור חיוני: האוטוריטריות הרוסית עשויה להיראות כרוע הברור, אך האובססיה האמריקאית להרוויח מאמנות יכולה גם להכביד על אמנים שמבקשים ליצור עבודה פוליטית.
תום גייר, Culture Sauce: אחד החסרונות של הפרשנות המודרנית של 'השחף' היא ההחלטה למרכז את התוכנית החדשה כולה סביב קונסטנטין/קון, שעושה עוול לשאר הגיבורים המרכזיים של צ'כוב (שכאן מקבלים טיפול הרבה יותר משטחי). אבל מולוצ'ניקוב פחות מתעניין בהתמודדות עם הקלאסיקה מאשר להשתמש בה כפרוקסי לאיום על הבעת אמנות על ידי צנזורה מוסדית. במובן זה, שחף: סיפור אמיתי יכול לספק מכה חזקה — אולי יותר מאי פעם כאשר אנטון מעיר כשהוא נגרר לכלא, 'משהו כזה לעולם לא יכול לקרות באמריקה, נכון?' זו שאלה טובה, מתוזמנת היטב לתקופה שבה ממשל טראמפ סימן בציבור את האמנים והמוסדות שהוא סולד מהם. המופע הזה מזכיר לנו שחופש, כמו אהבה, חייב להיות מטופח ומוגן על בסיס יומי כדי שלא ייכנס לשימוש — או גרוע מכך, לידיו של עריץ שימחק אותו.
ציון ממוצע:
60.0%
