שפות זמינות
ב-חצות ב"מעולם לא", הזמן הוא לא דבר פשוט וברור. מעולם לא ברור מה אמיתי ומה בדוי, בן כמה הדמויות, או באיזו עשור אנו נמצאים. אנו שומעים סטנדרטים בג'אז בסגנון גרשווין, אך גם התייחסויות ל"שלום-ניקים" ולוודי אלן.
"מעולם לא" שבתואר הוא בר גייז היסטורי בדוי בווסט וילג' שבגריניץ', שם זמר בשלהי הקריירה שלו בשם טרבור (הכוכב הגדול בתיאטרון המוזיקלי האמריקאי בן פלאט) עושה מופע קברט בסגנון 54 Below לכבוד אהובו לשעבר, המלחין הבדיוני של שירי "הספר האמריקאי הגדול" ארתור בראייטמן (גרגור מילן). דיוויד קרומר בבימויו מביע חיבה ברורה למסורות ז'אנר הקברט, וטרבור מצביע על 'חברים' בקהל ומספר לנו אנקדוטות חמודות עם הומור עצמי.
טרבור וארתור פעם הופיעו במופע קברט תת-קרקעי לקויי במועדון "מעולם לא" ("ג'ודי בקרנגי הול אך גיי, טוב, יותר גיי"), ולכן חצות הופך בחלקו להיסטוריה של הופעות קוויר, פעילות ואורח חיים בניו יורק. טרבור מתאר כיצד יחסיו המקצועיים והאישיים עם ארתור החלו בדיונים על החלפת כינויים בשירי אהבה, וכיצד הם התאמנו בפאבים לגייז הנוהלים על ידי המאפיה תחת איום מתמיד של פשיטות משטרתיות.
הגילוי המתפתח של זהות הקהילה ההומוסקסואלית האמריקאית נשפך לתוך מערכת היחסים בין שני הגברים. הגישה האסימילציונית של ארתור למיניותו – "מי שאני הוא מעבר למי שאני מזדווג איתו, אני עושה אמנות" – מתנגשת עם ההזדהות הגוברת של טרבור עם שחרור ההומואים ותנועות זכויות אזרח אחרות. לאורך כל המופע, טרבור מהווה דיאלוגים עם ארתור, עם הקהל ועם עצמו – יש אפילו קמיאו מאוחר יותר של ברי ג'יימס בתפקיד גרסה בוגרת יותר של טרבור – כשהוא מנסה ליישב בין ארתור בדמיונו לבין ארתור האמיתי עם החלטותיו הפוליטיות המאתגרות והמסגרות.
הסגנון המטאטראלי של חצות מתאים להפליא למישהו כמו פלאט, שניחן בכישרון יוצא דופן והינו הקול הזכור ביותר בדורו בתיאטרון המוזיקלי, אך עם קול מיוחד, רווי ויברטו שיכול לפצל דעות. זהו מופע שבו הוא יכול לשחק קמע של מבצע ידוע וססגוני, תוך כדי שהוא מפנק את העומק הרגשי של קולו ואת הטיימינג הקומי הטבעי שלו בשירי מארק סוננבליק.
ואילו שירים הם! סוננבליק, המוכר בעיקר מ-K-Pop Demon Hunters, הראה בוודאות את גמישותו ביצירת רפרטואר 'ארתור'. המופע מתאר את הקריירה המלאה של ארתור, מבלדות רומנטיות מרחיבות ידיים בהשפעת איירווינג ברלין ועד לניסיונות (הכושלים) שלו להתחבב על מוזיקת הגיטרה שכבשה את ששת-עשר. בין השירים הקומיים, 'הנער בכחול' יוצא דופן במילותיו בזכות הטיפול הסאטירי בשוטרים המארגנים מלכודות לגייז.
סוננבליק ושותפיו סם בולן ו-מקס פרידמן לקחו על עצמם משימה שנויה במוקד: להכיל במחזה אחד סיפור אהבה, מספר עשורים של היסטוריה קווירית והרהורים על יצירת אמנות. ככל שטרבור מאבד את אחיזתו במציאות, התגליות הרגשיות שלו עלולות להכות חזק יותר אם היינו לומדים יותר על האישיות של שניהם מעבר לעשייתם האמנותית והעמדות הפוליטיות שלהם.
למרות זאת, הבימוי הבדוי של הקונצרט הוא רעיון ייחודי ומושך, שמציע התמודדות עם הדרך בה אנו זוכרים את העבר, במיוחד כשאנחנו עושים זאת מול קהל. ייתכן ודרוש איזון מבני מחדש להוביל את הנושאים הללו למסקנות מלאות, אבל כפי שזה מתייצב כרגע, זה להרבה מעבר למופע תצוגה ל-בן פלאט.
חצות ב"מעולם לא" מתארח ב-Menier Chocolate Factory עד ה-12 בספטמבר
קרדיטי צילום: יוהאן פרסון
