סקירה: חתולים, התיאטרון הפתוח של ריג'נט'ס פארק

חתולים, מחזמר מאת אנדרו לויד וובר המבוסס על שירים שנבחרו מתוך טי. אס. אליוט's ספרו של אולד פוסום לחתולים מעשיים, הוא חגיגה הן לחברינו הפרוותיים והן לאמנות הריקוד. המחזמר הציג בעבר ריצה של 21 שנה בווסט אנד ו-18 שנה בברודוויי, כשהתחייה האחרונה בלונדון התקיימה בעונת 2014-15.

כעת הוא חוזר בגרסה מושררת ומיוחלת לתיאטרון הפתוח של ריג'נט'ס פארק, בהפקה חדשה לפני שמתחילה סיבוב הופעות. דרו מקוני משמש כבמאי וככוריאוגרף, עם רייצ'ל וודינג במשחק התפקיד האייקוני של גריזבלה - אם כי בליל העיתונות טזיבה-פיי קטסאנדה הצטרפה יחד עם מלני לה בארי המשחקת את דויטראנומי הזקן והחכם. 

חתולים נשען על סיפורי חיות בודדות במקום לספר סיפור ליניארי, אך שומר על ניצוץ קסום שהקסים מעריצים מאז 1981. ההיסטוריה האישית שלי עם ההפקה מתרחבת עוד לסיבוב ההופעות הראשון בבריטניה בשנת 1989, שבו האפקטים והתפאורה זכו להערצה בווינטר גארדנס בלקפול.

הפקת התיאטרון הפתוח מציעה גישה מודרנית וחלקה למופע שכבר החל להראות סימני גיל. התלבושות משודרגות ומפושטות; רוטינות הריקוד רחוקות מאוד מהכוריאוגרפיה המקורית של ג'יליאן לין, אך שומרות על רמזים להתנהגות חתולית.

חלו שינויים טבעיים מצוות היצירה החדש, במיוחד בהסרת "קרב הפקיות והפוליקלס", והצגה שונה ל"מקאוויטי" ולעליית גריזבלה ל"השכבת הייבסייד". למרבה השמחה, אם זאת, ראם טאם טוגר (ג'יידון וין) חוזר להיות כוכב רוק סקסי במקום ראפר, וצעד זה משפר את ההצגה משמעותית. 

גריזבלה של קטסאנדה רגישה ועצובה, אך הצלילים הגבוהים שלה ב"זיכרון" מובילים לכמובן הוויפים באמצע השיר והמחיאות הכפיים שנראו גם במחזמר אחר של לויד וובר בדרך - ישוע המשיח עלילת־העל, באמצע "גתסמני" של סם ריידר.

הדמויות האייקוניות האחרות - ג'ניאנדוטס (שרלוט ריבי), באסטופר ג'ונס (אליוט ברודפוט) , גאס חתול התיאטרון, מקאוויטי העיקום (דיאנטה לודג'), מר מיסטופליז הקסום (ג'ט יאאו) - כולם מגולמים בצורה מרהיבה.  ג'ני ובאסטופר קלילים ומשעשעים, בעוד גרי וילמוט מביא חסד ותעוזה לדמות הוותיקה, מקאוויטי מציג תנועות ריקוד מרשימות - למעט פספוס שנראה בלתי מתוכנן - ומר מיסטופליז היה אכן, כפי שמצופה, קסום.

התפאורה והתאורה מצוינים למקום, אם כי אני עדיין מתגעגע לזירת האשפה ולשרשראות האורות הצבעוניים של העבר. כאן הבמה נשלטת על ידי מבנה מתכתי גדול שמסמל את הירח, ורצפה בסגנון תעשייתי. התאורה תמיד מהווה נקודת שיא בכל הפקה של תיאטרון פתוח, והלילה לא היה יוצא מן הכלל, עם זוהרים חמים, צללים מסקרנים ופרצי זיקוקים.

הריקודים משלבים תנועות מודרניות של קפיצות וסיבובים לצד תנועות בלט ומשיכות רבות שבהן החתולים התקבצו ביחד. סצינת המאבק בין מקאוויטי (דיאנטה לודג') לחתול אחר היא צבעונית ו"עמדתו האחרונה של גרולטאיגר" עשירה בפעולה.

ההופעות המצוינות כוללות את וילמוט שהוזכר לעיל, דויטראנומי הזקן של לה בארי, שמעבר לתפקיד אב בסה העמוק עבר להורים מנחמים בקלות. היא גם משולבת יותר בסצינות לאחר הופעתה הראשונה. נהניתי גם מ< a href="https://www.broadwayworld.com/people/Matthew-Caputo/">מתיו קאפוטו בתפקיד סקימבלשנקס חתול הרכבת - כולל רכבת אמיתית.

המסקנה הסופית היא שמדובר בהפקה מוצלחת שכדאי להקדיש לה זמן אם אתם אוהבים ריקוד, חתולים או את המוזיקה שעדיין נחשבת לאחת הטובות של לויד וובר. כמעט 50 שנים מאז שיזם לראשונה את אולד פוסום, ו-46 שנים מאז הופעתה הראשונה כסדרת שירים בסידמונטון, ל"חתולים" עדיין יש טפרים, גרגור ויחס.

המחזמר "חתולים" מופיע בתיאטרון הפתוח של ריג'נט'ס פארק עד 19 בספטמבר

קרדיטים לצילומים: מרק סניור

קנה כרטיסים ל Cats