שפות זמינות
בהתחלה חשבתי שזה (האם אעז להשתמש בביטוי?) חדשות מזויפות. האם ראש ממשלה מהלייבור, רק השני שזוכה ברוב בבחירות כלליות בחצי המאה האחרונה, באמת דיבר על "אי של זרים"? היו כמה נסיבות מקילות וההתנצלות, מעשה יוצא דופן לכל פוליטיקאי, הגיעה יחסית מהר, אך הנזק כבר נעשה. יורשו לעולם לא ייתן לביטוי הזה לצאת משפתיו - מסקנה שמילאה, וממשיכה למלא, תפקיד לא מבוטל בקיץ הלוהט של אנדי בורנהם.
אם אני מתקשה להבין כיצד סר קיר סטארמר, עורך דין לזכויות אדם, אי פעם הרשה לעצמו להגיד מילים כאלה, All The Things We Can't Explain מציגה הפרכה יסודית לניכור החברתי שהן רומזות אליו.
המחזה של Sonia Jalaly, המבוצע על ידי צוות של כ-80 תושבי קילברן (שפותחים בכמה שורות של ביקורת עצמית על תיאטרון קהילתי כדי להכניס אותנו, וללא ספק גם אותם, אל תוך ההצגה) עוסק בקילברן, אך הוא יכול היה בקלות לעסוק בטוטינג, שבה אני גר, או במנצ'סטר או בגלזגו, או אפילו, בזהירות, בבלפסט.
במטאפורה קצת גסה, לב קילברן נמצא בבית קולנוע משנות ה-1920 המאוים על ידי יזמים, והוא עדיין פועם. (יש לנו בית קולנוע דומה בטוטינג עם עוגב וורליצר, אם כי הוא כבר לא פעיל). יש קצת שטויות בקשר לנזירים עתיקים, אך העניין של The Lord of the Rings לא נמשך זמן רב, וחליפני העסקים, עם לוחות הקליפ שלהם ואינסטינקטים חיטויים, נשלחים במהרה הביתה על ידי קליידוסקופ של לונדונים בני המאה ה-21 - ובכן, תושבי קילברן.
All The Things We Can't Explain מצחיק מאוד, וגם חד בביקורתו על תוכניות התחדשות עירונית המונעות על ידי כספים. הוא גם אומר הרבה על מה שהתרבות שלנו מעריכה, משהו שתמיד עולה בדעתי כשאני רואה את התכשיטים במוזיאון ויקטוריה ואלברט. איפה החפצים המשומרים שערכם הכספי נמוך בהרבה אך המשקל הרגשי שלהם גבוה בהרבה? למען ההגינות, זה מובן יותר כיום באופן רחב יותר, אך מעמד וקולוניאליזם עדיין מהדהדים בעוצמה במוזיאונים היוקרתיים ביותר שלנו.
זהו סוג ההפקה שרואים ב-Chickenshed ולעיתים ב-The National Theatre, ויהיו לה מקבילות ברחבי הארץ. הן לעולם לא נכשלות בהרמת רוחי, שכן המסר שלהן על כוחו של הקולקטיב להתמודד עם סוגיות קולקטיביות לא עובר רק דרך הנרטיב כאשר נוצר מוזיאון עממי, אלא הוא נמצא, ממש לנגד עיניכם, בעובדה שזה בכלל קורה. זהו שיעור ש, כפי שסר קיר גילה, צריך ללמוד שוב ושוב, כה נפוצים הם כוחות הפיתוי שהיו מפלגים אותנו אילו יכלו.
המחזה מסמן את השקת The Kilburn High Road Festival, שיא של שלוש שנות סדנאות, אירועים והופעות, המהוות את Celebrating our Stories: The Kilburn High Road Project. חייבים להעריך את התזמון!
הפרויקט יעניק במה ויחגוג את המורשות של אלה החיים או שחיו בקילברן. כל הופעה ויצירת אמנות פותחו בשיתוף פעולה ושותפויות עם תושבים, אמנים וארגונים. מאז ינואר 2024, נערכו כמעט 300 סדנאות ואירועים עם למעלה מ-2,000 משתתפים כדי לחשוף (אני מודה) את לבה של קילברן, שיאם בשבועיים של אירועים חינמיים, חגיגות קהילתיות וסיפורים מרהיבים.
העובדה שה-Kiln Theatre, המושרש זה מכבר בקהילתו, עם מיקוד ברור על רחוב ראשי מגוון להפליא, אחד הטובים ביותר בלונדון, לוקח חלק גדול ביוזמה, היא לזכותו הרבה. באופן ספציפי, זה מוכיח שניתן לעשות זאת וזורק את הכפפה לתיאטראות אחרים ליזום דבר דומה.
אלוהים יודע שזהו אתגר עצום בנוסף לאתגרים רבים נוספים שהמגזר מתמודד איתם, מתי מישהו הצליח בתיאטרון על ידי חשיבה קטנה? ועם ראשי ערים מוסמכים ותפנית תרבותית ניכרת בעצם ראש הפוליטיקה הבריטית, במהלך השנתיים הקרובות, ייתכן שהם ימצאו סביבת עבודה מקבלת פנים, ולא עוינת, שבה יוכלו לפעול.
The Kilburn High Road Festival ממשיך במקומות שונים עד ה-15 באוגוסט
