שפות זמינות
BWW שוחחה עם פול שירמאן על הבאת המבחן האחרון לפסטיבל אדינבורו פרינג׳ 2026.
ספר לנו קצת על המבחן האחרון.
המבחן האחרון הוא מחזה חד-אישתי על סבסטיאן דרייק, שחקן שייקספירי בזקנה, שמקבל הזדמנות אחרונה להוכיח שהוא עדיין שייך לבמה: אודישן ל-מלך ליר.
מהר מאוד מתברר שמדובר בהרבה יותר מתפקיד. סבסטיאן עומד מול רגע שבו כל מה שעליו בנה את חייו – הזיכרון שלו, השפה, העצמאות שלו, זהותו כאמן – מתחיל להיראות לא בטוח. אם לא יצליח לשמור על התפקיד שהוא מאמין שעדיין שלו, צורת חייו עצמה תשתנה בהכרח.
בעודו מתכונן לאודישן, אנו נעים בין הופעה, זיכרון, וקטעים מעברו, ומתחילים לראות אדם שנאבק לא רק על תפקיד, אלא על הזכות להגדיר את עצמו פעם נוספת בתנאים שלו.
זה מצחיק, תאטרלי ואנושי מאוד, אך מתחת לעומק יש שאלה פשוטה: כאשר הדבר שהגדיר את כל חייך מתחיל להיעלם, למה אתה מחזיק?
ובסוף... האם הוא עדיין יכול לעשות את זה? או שזה הרגע שבו הוא חייב לוותר?
מה הייתה ההשראה לכתיבתו?
ההשראה הגיעה ממקומות אישיים שונים. צפיתי באבי וסבי שמתמודדים עם בעיות זיכרון, וראיתי חברים קרובים שנאלצו לפתע לקחת על עצמם את תפקיד המטפל בהורה באופן שלא ציפו לו.
במקביל, כשחקן, יש פחד מאוד ספציפי שמתחת לכל זה: התלות בזיכרון, ביכולת ללמוד קטעים, לשמור על השפה ולהישאר חד. זה החל להתמזג במוחי עם שאלה תאטרלית גדולה יותר.
מצאתי את עצמי חושב, מה אם מישהו כמו הסר לורנס אוליבייה היה מתמודד עם דמנציה? מה זה היה אומר למישהו שכל חייו נבנו סביב שפה, הופעה וזיכרון?
שילוב של חוויה אישית ופחד מקצועי הפכו לזרע עבור המבחן האחרון.
מהן כמה מן האתגרים בהצגת מחזה כזה עם קשר אישי?
אחד האתגרים הגדולים הוא הקרבה הרגשית. מפני שזה מבוסס על חוויות אמיתיות, אנשים שאני אוהב ודברים שראיתי, אי אפשר פשוט לכבות את ההרגשה הזו כשעולים לבמה. לכן חלק מהעבודה היה ללמוד איך לשמור על הקשר בכנות, אך גם לשמור על מרחק מספיק כדי להופיע מדי ערב.
המחזה עצמו נע בין קשת רגשית רחבה, מהומור לפגיעות אמיתית, וזה בפני עצמו תובעני. הוא קצר, 55 דקות בלבד, אבל מאוד מלא, ודורש הרבה פיזית, מנטלית ורגשית בכל הופעה.
לכן הייתי צריך להתאמן באופן ממוקד – לא רק קולית ופיזית, אלא גם בסיבולת ובשליטה רגשית – כדי לשאת את ההופעה כל ערב מבלי להתיש את עצמי.
ואף על פי כן, הדבר המוזר הוא שהאתגר הוא גם הפרס. הקהל מביא איתו הרבה בחזרה לחדר בכל ערב. יש חילוף אמיתי שמתרחש. כפי שאני אומר במחזה, הבמה היא באמת שמחה, היא גורמת לך להרגיש בחיים, והדבר נשאר נכון גם ברגעים התובעניים ביותר.
מי תרצה שיבוא לראות את ההצגה?
אני חושב שההצגה מתאימה לקהל רחב – צעירים ומבוגרים. רוב האנשים חוו בדמם או בסביבתם דמנציה, ישירות או דרך מישהו קרוב, ועוד רבים יחוו זאת בעתיד.
בעיקרון, זה קטע שמתמודד עם משהו קשה, אבל אני מקווה שהוא עושה זאת באופן שמרים ומאנושי. הוא עוסק בזיכרון, זהות וקשר, ואני חושב שהוא משאיר אצל הצופים תחושת הבנה לצד רגש.
עם זאת, הוא לא מיועד להיות נוח לכולם. הוא מבקש מהקהל מעורבות ישירה ולפעמים יכול להיות מאתגר. אבל למי שפתוח לתיאטרון אינטימי ועצבני, אני מקווה שזו תהיה הצגה שתישאר איתם לזמן רב אחרי שהם עוזבים את החדר.
וכמובן, כל מי שאוהב את שייקספיר, או סתם נהנה מראיית שפה והופעה במלוא עוצמתם, ימצא בו משהו גם כן.
מה היית רוצה שהקהל ייקח מההצגה?
תקווה.
למרות שההצגה עוסקת באובדן זיכרון, הזדקנות ושברירות הזהות, אני לא רואה אותה כקטע קודר. מבחינתי, היא עוסקת בעיקר במה שנשאר כאשר דברים אחרים נופלים, ולעיתים קרובות מה שנשאר הוא הקשר, ההומור והאהבה.
אני מקווה שהקהל יוצא עם תחושה כזו. תחושה שגם ברגעים קשים או לא ודאיים, יש כבוד לאדם שלפניך, ועדיין משהו אנושי שממשיך להתקיים.
אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שאנשים ייקחו איתם מהתאטרון, זה: תחושת תקווה שקטה, ואולי קצת יותר רוך כלפי האנשים בחייהם.
המבחן האחרון מוצג באדפרינג׳ מ-7 עד 29 באוגוסט
קרדיט לצילום: אריק מור
תוכן ממומן
.jpg?format=auto&width=365)
