שפות זמינות
הסופרת והאמנית מימי קולינס כותבת בבלוג אורח ל-BWW על הבאת המופע Good Girl לפסטיבל אדינבורו 2026 פרינג.
כוח השיתוף בקול
באוגוסט הקרוב, אני מביאה את Good Girl, המופע הסולו השחור והקומי שלי שעוסק בנאמנות, התמוטטות רגשית והטיפול הבלתי צפוי שנמצא בעולם ה-BDSM, לפסטיבל אדינבורו פרינג.
מעולם לא התרגשתי יותר לשתף יצירה – וגם מעולם לא פחדתי יותר.
בעלת אופי אוטוביוגרפי במידה רבה, Good Girl עוקבת אחרי אישה הרוסה לגלות שבעלה בגד בה. אבל מה שמדהים אותה ביותר אינו הבגידה עצמה, אלא התגובה שלה לכך.
יש לנו רעיונות על עצמנו בראש, אנחנו מדמיינים כיצד היינו מגיבים במצבים שונים. “מה היית לוקחת אם הבית יעלה באש?” “מה היית קונה אם תזכה בלוטו?” או…
“מה היית עושה אם בן/בת הזוג שלך יבגד בך?” זו לא הייתה שאלה שחשבתי להעמיק בה. כמובן שהייתי עוזבת. אתה לא?
ואז זה קרה. והופתעתי למצוא… שלא רציתי לעזוב. אהבתי את חיי. אהבתי את נישואיי. רציתי להילחם כדי להצילם. אז עשיתי זאת. אבל כשהתחלת לקבוע מחדש גבולות לעצמך, כשהגרסה שלך בראש אינה זאת שמופיעה במצב מסוים, הקרקע מתחת לרגליך הופכת מאוד לא יציבה. ואם זה יקרה שוב? ומה אז?
האם תישאר… שוב? משותקבבושה ובהיסוס? והאם אולי, אה, אני לא יודעת… תפרסם צילום עירום? לאינטרנט? בניסיון פזיז ונואש להרגיש משהו? והאם ההחלטה הפזיזה הזאת היא בדיוק מה שאת צריכה כדי למצוא את עצמך מחדש?
כתבתי את היצירה הזו בשבילי – כאמצעי לחקור את התחושות הללו, לנסות להבין את הכול. כשסיימתי את הטיוטה הראשונה בינואר השנה, נקבע לי קריאת במה לפברואר. חשבתי שזהו. רגע של טיהור לעבור הלאה. אבל אז הגיע שותף הסצנה שלי – הקהל. לא יכולתי לדמיין את התגובות שלהם. הם התרגשו, גיחכו וצרחו איתי. אחרי ההצגה, אנשים שיתפו בחוויות שלהם שהם חיו איתן בשקט. בבושה. הם פנו אליי ימים אחרי כדי לשוחח עליהן, לא מצליחים להיפטר מהרגשות שהעוררו בהם. הם הרגישו נראים.
זה עורר רגשות מורכבים… כמובן שמטרת האמנות היא ליצור קשר. אבל נדהמתי מחדש לגלות עד כמה היצירה הזו מהדהדת כל כך עמוק אצל כל כך רבים.
הצוות שלי הוא אני, הבמאית והמפיקה שלי - אלי פייל וכריסטין בויאלן. שתי אמניות ומנטוריות יוצאות דופן, שהיו לצדי לאורך כל הדרך. כשהן עודדו אותי לקחת את זה צעד קדימה - להגיש בקשה לפרינג - עשיתי זאת. וקיבלתי הצעה.
ואז חשבתי, “אוי, לעזאזל. עכשיו חייבת להמשיך עם זה.” המופע טכני ומרגשי מאוד. שעברנו שוב על הטקסט. אני לא מישהי שכותבת באופן קבוע על החוויות האישיות שלה. אני מחזקת את האמרה הישנה ש“המציאות אינה תירוץ לסיפור גרוע.” אנחנו חייבים לשרת את הסיפור מעל הכל. היכן שהמציאות שירתה טוב את הסיפור, שמרנו עליה. היכן שלא, שינינו. שום דבר אינו חשוב יותר מהקשר שניצור עם הקהל. דנו להביא שחקנית אחרת - כי כמו שהוא, כמעט בלתי אפשרי להפריד ביני לבין הדמות. בפירוש, לא היינו בטוחים שזה רעיון טוב שאחייה את הלילה הזה שוב ושוב. אבל כשבדקנו מה משרת הכי טוב את הסיפור… היה ברור שזה חייב להיות אני. לפחות בגרסה הזאת. בעתיד יכולה להיות שחקנית אחרת שתשחק את התפקיד. זה יהיה שונה. אבל שוב, יש פה הרבה אוניברסליות, ואני אשמח לראות מישהי אחרת מתמודדת עם זה. הכניסה אל הזכרונות האלה כסיפור מאפשרת לי להרגיש הרבה יותר אמפתיה כלפי עצמי מהעבר מאשר כשהייתי בתוכה. יש לי דחף עז לחבק את הדמות הזאת. ולומר לה שהיא לא לבד. מצאתי חסד כלפי עצמי שהיה חסר לי קודם. אני רק יכולה לתאר שזה יתוגבר עוד יותר אם מישהי אחרת תיכנס לנעליה.
כתבתי את היצירה הזו בשבילי. אבל זה לא לאן שאני מופיעה עבורה – לא עוד. אני מופיעה עבור הקהל. עבור האנשים שיראו את עצמם במסע המבלגן, הכאוטי, הכנה, הלב שבור - ובאופן כלשהו מצחיק הזה. כל כך רבות מהחוויה זו מעורערת על ידי בושה – בושת הבגידה – “למה לא הייתי מספיק?” – בושת ההישארות – “מה ציפיתי?” – והבושה סביב סקס ומיניות ששטופה בחברה שלנו. אם נוכל לקלף את הכול ולגלות שוב כנות ותקשורת – אם נוכל לעצור את ההתנצלות על מי שאנחנו ולהפסיק למזער את עצמנו, ולחלופין לקבל ולבחון את זה – אולי נמצא את החופש להתקדם.
Good Girl יועלה בשעה 22:20 ב-Gilded Balloon Patter House מה-5 עד ה-31 באוגוסט.
קישור להזמנות: https://tickets.gildedballoon.co.uk/event/14:7082/
צילום: הנרי רוברטס
תוכן ממומן
