שפות זמינות
דברה וינגר וארליס הווארד משחקים בהפקה חדשה ומיוחדת של די.אול. קוברן 'משחק הג'ין' בחנות הספרים האייקונית Housing Works בניו יורק. בבימויו של דיוויד בלום, המהדורה מחוללת שינוי בחנות והופכת אותה לתיאטרון אינטימי בו הקהל יושב במרחק של צעדים ספורים מהאירוע.
זוכה פרס פוליצר למחזה, משחק הג'ין הוא לסירוגין מצחיק ומעציב – סיפורם של שני דיירים בבית אבות שמעגלי משחק הג'ין שלהם הופכים לדו-קרב מרתק של גאווה והישרדות עצמית.
משחק הג'ין כולל עיצוב תפאורה מאשלי בזיל, עיצוב תלבושות מייקל שפאר, עיצוב תאורה של שרה וודס ועיצוב סאונד של ברט פאסבנדר. ג'וזי קופר היא מנהלת הבמה, ואירין אמשטיין עוזרת מנהלת במה. ההולדה בידי אריקה א. הארט. 'משחק הג'ין' מופק על ידי Go Dog Go Productions.
בדקו מה המבקרים אומרים על ההפקה החדשה...
קרדיט צילום: HanJie Chow
צ'ארלס איסרווד, וול סטריט ג'ורנל: עם תחושה מועטה ביותר לגבי הפצעים המטופחים שמתחת לאינטראקציות הידידותיות בדרך כלל אך בסופו של דבר מתרסקות, קשה להתלהב מי מנצח במשחקי הג'ין – שמסמלים כמובן את טבעם המקרי והבלתי מובן של 'משחק' החיים. החשוב מכל, עם השקעה רגשית מינימלית בדרמה הדלה, הופכים אנחנו לצופים לטיפשים כמו שהדמויות לעיתים קרובות כלפי אחת השנייה, ובסופו של דבר מפסיקים להתעניין אם פונסיה ווילר יוכלו להניח את עברם העגום וליצור קשר שייתן להם נחמה בהווה. ההפקה בסופו של דבר מרגישה שטוחה כמו בית קלפים שנפל.
אליסה גרדנר, ניו יורק סאן: "משחק הג'ין" לא נשאר כל כך זמן לשווא, כמובן; ישנם רגעי תובנה ורגש גם בין הרגעים המכוערים ביותר. "אני מניחה שפשוט חיינו יותר מדי זמן, פונסיה," מהרהר ווילר, זמן קצר לאחר ששיחק אולי את הטריק האכזרי ביותר שלו עליה. אולי מר הווארד וגברת וינגר, שלדעתי מסתדרים טוב יותר בחיים האמיתיים מאשר הדמויות שלהם כאן, מוצאים איזו פורקן בטלטלה הרגשית הזו; כצופה, אני אישית לא מצאתי.
פרנק שק, ניו יורק סטייג' ראוויו: המקום לא אופטימלי במיוחד להצגות תיאטרון, עם במה קטנה, כיסאות לא נוחים וזוויות צפייה גרועות. אבל הוא מאפשר חוויה בלתי נשכחת של צפייה בשני שחקנים מעולים ומוכרים שנותנים את כל ליבם במרחק של כמעט זרוע. חוויה מפנקת.
זכרי סטיוארט, תאטורמניה: דיוויד בלום עושה את מה שכל במאי חכם עושה כשהוא זוכה בשחקנים מוצלחים: הוא פשוט פונה הצידה. התפאורה המיידית של אשלי בזיל כוללת את הבסיס: שולחן קלפים, שני כסאות וספסל נדנדה (אולי האחרון אפילו לא הכרחי לחלוטין). היא הציבה אזורי תחפושות קטנים משני הצדדים לשחקנים לשינויי תלבושות, ומאריכה את ההופעות למעברים בהם אנו רואים כל דמות מתכוננת למפגש הבא – בציפייה או בחרדה (תלבושותיו של מייקל שפאר הן סימן לכך, כמו שריון לקשישים שנכנסים לקרב). שרה וודס שומרת על תאורה עמומה ומתחשבת למעברים האלה, וברת פאסבנדר מדגיש אותם בקולות של מקהלה מבקרת, מעט מופרז אך עם זאת מדגיש את תחושת העלבון בממצבם.
דירוג ממוצע: 60.0%
