ביקורת: CRYBABIES: THE SCARING, Soho Theatre

ישר מתום הופעה בפסטיבל אדינבורו פרינג', שלישיית Crybabies מתגנבת אל Soho Theatre עם מופע הקומדיה-אימה שלהם The Scaring.

בפרולוג, אנו פוגשים שני כמרים חמושים — צלב ביד אחת, תנ"ך ביד השנייה — כשהם רודפים בהתלהבות אחר שד. המשימה שלהם משתבשת, רגשותיהם הרומנטיים זה כלפי זה נותרים ללא מענה, ואחד מהם מוצא את קִצו. לאחר ששרד את המפגש המפחיד הזה, Arthur Holland עוזב את הכמורה כדי להפוך למנהל של חוויית רווקות אימרסיבית ומסעדת סמאש-בורגר (כמובן). עד מהרה, עם זאת, הוא מוצא את עצמו במלון מפחיד המנוהל בידי המסתורי מר לייל. בעזרתו של רוח רפאים בשם ג'רי, המגרש-שדים-לשעבר מוצא את עצמו חוקר את מקור התוהו ובוהו העל-טבעי. 

התעלול הסוריאליסטי הזה רווי בהתייחסויות לקולנוע וטלוויזיה. Psycho, The Omen, The Shining, Ghosts וכמובן The Exorcist כולם זוכים להנהון, חלקם בעוצמה רבה יותר מאחרים. גם קלישאות אחרות מוצאות את דרכן פנימה: זאבי-אדם הופכים את קורבנותיהם לשייקספירים לבושי מעילי עור, פולטרגייסט משתלט על הרמקול החכם, וילד גבוה באופן בלתי סביר לבוש בגדים ויקטוריאניים משוטט במסדרונות. חובבי דברים שמצפצפים בלילה ימצאו כאן אוצר של ביצי פסחא ז'אנריות לגלות לאורך כל הדרך.

עברו שלוש שנים מאז שלהקת Crybabies (Michael Clarke, James Gault ו-Ed Jones, שנראה לאחרונה כרובוט חנות המוזיקה קית' בסדרת ה-BBC Ann Droid) הופיעה כאן לאחרונה. מאז הופעתם האחרונה, אהובי רדיו 4 הצטרפו לרשימת ההפקות של Francesca Moody לצד Fleabag ו-Baby Reindeer. בהובלת הפרויקט הראשוני הזה עומד Jon Brittain מ-Margaret, Queen of Soho, שביים בעבר את Kathy and Stella Solve a Murder! עבור FMP.   

הדבר הטוב ביותר ב-The Scaring הוא ללא ספק העיצוב המרשים. עדיין ניתן לחוש הדים לאסתטיקת ה-DIY של המופעים הקודמים: כמו ב-Bagbeard, אביזרי קרטון זולים, פאות מטורפות ותלבושות וינטג' שנראות כאילו חולצו מחנות צדקה במערב לונדון משתלבים היטב עם התחושה הבלתי-מלוטשת, הגסה והמאולתרת של הכתיבה. 

הקשר עם Moody הביא איתו כמה פנים מוכרות. עיצוב התפאורה והתלבושות של Celia Carey (Baby Reindeer) משדר אווירת אימה קלאסית כבר מההתחלה, בעוד ש-Bethany Gupwell מ-Kathy and Stella מספקת תאורה שמשיגה את מה שנראה בלתי אפשרי: להפחיד את הקהל גם כשהכל מואר בבהירות, אף שלעיתים נאלצת להיזקק לטכניקה הזולה של מעבר לחשכה. אשליות מבית מדרשו של John Bulleid (Harry Potter and The Cursed Child) שולפות ביעילות את השטיח מתחת לרגלינו, Ed Lewis (Margaret, Queen Of Soho) יצר מגוון קומפוזיציות מצמררות ואפקטים קוליים מפחידים, ועבודת הווידאו של Nina Dunn גוררת אותנו בצורה מבריקה אל תוך התרחישים המטורפים של Crybabies. 

ראויה לשבח גם הפיזיות המוצגת על הבמה. שלושת השחקנים ממלאים את המרחב בתנועות דינמיות, קצב הטירוף שלהם תואם את מבול ההלצות המילוליות שמאיים כל הזמן להוציא את כל הערב מהפסים. ההכשרה של גונט אצל Gaulier מעניקה לו נוכחות מרתקת שמתעלה מעל השטויות הכלליות.

אבל מכאן, הכל בירידה. הרעיון הבסיסי עצמו לא עוזר: פרודיות על סרטי אימה קלאסיים ממש לא חדשניות, והחומר כבר נכרה עד תום, לא מעט על ידי Shaun Of The Dead, What We Do in the Shadows ושש (שש!) ההפקות של Scary Movie מאז שנת 2000. יש מעט מאוד דברים חדשים לומר, ומה שיש - The Scaring לא אומר אותו.

ואז יש את ההומור, תערובת מרמייט של בדיחות מפוזרות שמעידות יותר על מפגשי אימפרוב מאוחרי-לילה וזריקת רעיונות על הקיר מאשר על תסריט שנערך לאור יום צלול. בדיחות מילים חלשות בשפע: בדיחה חוזרת המבוססת על כך ש-Arthur Holland נאלץ לקרוא לעצמו ArtHol נגררת חלושות, בעוד שוטר-כומר מכריז על עצמו כ"ראש הכמר-שטרים". אתם או נאנחים או מצחקקים — אין אמצע. יש קו דק של שטותיות מתחילת הדרך ועד סופה, אבל לעיתים קרובות מדי הבדיחות נופלות שטוחות, מרגישות זולות או ניתן לראותן מגיעות מהקצה הרחוק של Dean Street. 

כשמסירים את ההומור והבימוי, מה שנותר הוא חצי מאה של קלאסיקות אימה שנדחפו דרך גריסה ואז נדבקו יחד מחדש כתיאטרון פרינג'. יש השוואה בלתי נמנעת שניתן לעשות עם Police Cops,, צוות נוסף בן שלושה אנשים המתמחה במעברי תלבושת/דמות מהירים בתוך סצנות ובחתירה תחת פרודיה ז'אנרית דרך סקצ'ים אפיזודיים ופרועים במקום עלילה קונבנציונלית. Police Cops מכוונים את האסתטיקה ה-DIY שלהם אל אופרת חלל, Crybabies אל אימה, אבל התוצאות דומות במידה רבה. למרות התומכים החדשים שלהם, האחרונים עדיין לא מצאו את הזהות שלהם.

Crybabies: The Scaring ממשיך עד 23 בספטמבר
קרדיט תמונה: Mihaela Bodlovic