שפות זמינות
בעקבות החדשות שהמחזה Cats: The Jellicle Ball ייסגר בברודוויי, קהילת התיאטרון ממשיכה לדבר על המצב הנוכחי של ברודוויי. אנדרו לויד וובר התייחס לא מזמן לסגירת ההצגה וביקש "ממנהלי התיאטראות, האיגודים והמפיקים להתאחד בדחיפות כדי להתמודד עם המשבר שמגיע לשיאו." רנדי ויינר, מפיק המחזה האימרסיבי Masquerade של אנדרו לויד וובר באוף-ברודוויי, חשף כי ירצה לקחת על עצמו את ההפקה. בן וירין הצטרף כעת לאלו שהגיבו לסגירת ההצגה ופרסם את ההצהרה הבאה:
ביליתי למעלה משישה עשורים על במות ברודוויי.
ראיתי קהלים קמים על רגליהם בחגיגה. ראיתי אותם שותקים, מונעים על ידי סיפור. ראיתי אנשים מכל רקע צוחקים יחד, בוכים יחד, ועוזבים את התיאטרון עם משהו שלא היה להם כשהגיעו: תקווה.
זהו הנס של ברודוויי.
לכן סגירת Cats: The Jellicle Ball כבדה כל כך על ליבי.
זו לא רק הפקה אחת. זו שאלה שמשפיעה על כולנו שאוהבים את התיאטרון.
איזה סוג של ברודוויי אנחנו משאירים לדור הבא?
אנחנו חיים בתקופה שבה לאום שלנו רעב לריפוי. אנחנו מפולגים פוליטית, נכפים באלימות, מבודדים מטכנולוגיה, ומחפשים מקומות שבהם האנושיות המשותפת שלנו עדיין מורגשת.
ברודוויי תמיד היה אחד מאותם מקומות.
תיאטרון הוא יותר מבניין. הוא מקלט שבו, לשעתיים-שלוש, אנחנו זוכרים מי אנחנו. אנחנו זוכרים חמלה. זוכרים שמחה. זוכרים שלכל בן אדם סיפור שכדאי לספר.
לכן התיאטרון אינו מותרות.
הוא תרופה לנפש האנושית.
אני מבין שהפקת ברודוויי יקרה. אני מבין שמשקיעים לוקחים סיכונים ושהמציאות הכלכלית הקשה אינה ניתנת להתעלמות. זו לא נקודת האשמה.
זו קבלת אחריות.
אם הפקה נערצת שממלאת לבבות בשמחה אינה מצליחה למצוא דרך בת-קיימא, אולי האתגר גדול יותר מכל הצגה אחת. אולי הגיע הזמן שמפיקים, אומנים, משקיעים, איגודים, פילנתרופים, מנהיגים חברתיים, וקהל יתאחדו סביב שולחן אחד וישאלו שאלה שונה:
איך נשמור על נשמת ברודוויי?
לא רק על העסקים שלה.
על הנשמה שלה.
אנחנו מגנים על מוזיאונים. שומרים על מבנים היסטוריים. משקיעים בפארקים כי אנחנו מבינים שיש מקומות שמזינים את הציבור בדרכים שלא נמדדות בכסף בלבד.
ברודוויי ראויה לאותה חזון.
האמנויות אינן תוספת. הן חיוניות לחברה בריאה. הן מלמדות אמפתיה במקום שבו יש פילוג. יוצרות קהילה במקום שבו יש בדידות. מזכירות לנו את אנושיותנו המשותפת כשעולם מעודד אותנו לשכוח אותה.
כאחד מבני הקהילה הוותיקים, אני מבקש מאיתנו לחלום בגדול יותר.
מי ייתן והרגע הזה יהיה יותר הודעה נוספת על סגירה. שיהפוך לתחילת שיחה לאומית על שמירת אחד האוצרות התרבותיים הגדולים של אמריקה.
כי כשאורות הברודוויי מאירים פחות – גם בנו משהו דועך.
אבל כשהוילון עולה, גם ליבנו עולה.
אל נמתין שיותר תיאטראות יחשכו לפני שנפעל.
ברודוויי נתן לנו דורות של שמחה, אומץ, ריפוי ואפשרויות.
עכשיו תורנו להחזיר משהו.
בואו נשמור עליה.
בואו נעריך אותה.
נבטיח שהילד הבא שייכנס לתיאטרון ברודוויי יגלה את אותה ההפתעה ששינתה את חיי – ואת חייהם של מיליונים אחרים.
הווילון לא צריך לרדת על התקווה.
על בן וירין
בן וירין זכה בפרס טוני ופרס דרמה דסק עבור הפקה של פיפין וכיכב במחזות זמר רבים כמו ישו כוכב עליון (מועמד לפרס טוני), פוסה, הייר, Jelly’s Last Jam, שיקגו, וויקד ו-I'm Not Rappaport. הוא זכור מתפקידים בסרטים כמו Sweet Charity ו-All That Jazz, והפך לשם מוכר בשל תפקידו המועמד לאמי כ-Chicken George בסדרת הטלוויזיה פורצת הדרך Roots. הוא גם הוכנס לאולמות התהילה של התיאטרון והמחול וקיבל מועמדויות שונות לפרסי אמי וגלובוס הזהב. הוא זכה בפרס BroadwayWorld Cabaret כזמר הגברי הטוב ביותר, ומדליות נוספות כוללות את פרס האדם ההומניטרי של אלינור רוזוולט, מספר פרסי NAACP Image, וכעת קיבל את פרס ההישגים לכל החיים מטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי Gold Coast.
