ביקורת: TILLY NO-BODY: אסונות של אהבה, תיאטרון ארקולה

מבחינה חיצונית, Tilly No-Body: Catastrophes of Love מכילה כל רכיב שמרכיב הצגת יחיד טובה: מסע אישי של אישה לקראת קבלת סוכנות חדשה, חיבור היסטורי מרתק, ומבצעת מרשימה להפליא. בהתחשב בכל החומרים האלה, זה מדהים כמה מעט יש להצגה הזו לומר.

הכותבת-מבצעת בלה מרלין היא טילי ודקינד, האישה והמוזה של פרנק ודקינד, המחזאי הגרמני הידוע בעיקר על Spring Awakening, ההצגה המינית המאתגרת מ-1891 שעוררה את המוזיקל המרשים. במהלך נישואיהם, טילי מאבדת את אחיזתה בזהותה מול קנאותו של פרנק, אי נאמנויות חוזרות ונשנות ואלימות פיזית; כל זה קורה בזמן שהיא נכנעת לתפקיד לولو, דמות חוזרת העבודות של פרנק, ולבסוף לגרסה בדיונית – ומיני מאוד – שלה עצמה.

מנחה על המתיחות בין הטיפול המהפכני של פרנק בנשים על הבמה לבין ההיסטוריה שלו של אלימות ביתית, הכתיבה של מרלין עוקבת ללא הפסקה בין מונולוג פנימי של טילי לכתיבתו של פרנק על נשים עם בעיות מיניות, וחוזרת על עצמה. גם בתוך האזור האפור שבין אמת לדמיון עומדת העובדה שמרלין עצמה שיחקה לولو לפני כמה עשורים, גם בזמן שהיא הייתה במערכת יחסים abusive.

אך מרלין נראית גם תקועה כיצד ללחוץ מעבר רק לתיאור טרגי של טראומה. המציאות של אלימות במשפחה לא מתגלה עם משהו יותר מתוחכם מאשר טילי מיימנת שטן – שטן ממשי עם קרניים – כדי לייצג את בעלה. גרוע מכך הם השירים הקטנים בגיטרה, שכתבה מרלין, שנראים כמפריעים בכל מקרה רציני של אלימות שטילי חווה, אחד מהם כולל לחשוש חוזר למילה “התאבדות.”

הטיפול הקודר וההומוריסטי הזה יכול היה להיות מפוצה על ידי חקירה מעמיקה יותר של הרעיון שטילי משחקת גרסה כרטיסית על הבמה שלה. אבל הקונספט של השימוש בכמה ציטוטים מהמחזות של פרנק הוא תחת חקירה מועטה; במקום זאת, טילי פשוט נותנת תזכורות קבועות ומרתיעות לקהל שחלק ממה שהם שומעים אינו המילים המדויקות שלה.

בסופה, ההצגה נראית מבולבלת בטון שלה בין להגיע לנישואי טילי כיחסים מורכבים שמצאו גאולה במיטת המוות של פרנק, ובין טילי כשריד שנפילתו של בעלה נתנה לה את הכוח להתחיל מחדש. כל אחד מהדברים האלה כמובן יכול להיות נכון, אבל ההצגה כמכלול נראית לא בטוחה ברצינות שהיא מקבלת את סבל טילי.

החולשות בכתיבה של מרלין מתוקנות על ידי האנרגיה המאנית שלה כמבצעת, מתנוענת כמו בלה בולרו שמתחילה להתפרק לאט. יש גם מסוימת בעיה בהבהרת הגרסה שלה של טילי, כאילו זו אישה שמעולם לא מפסיקה להיות מודעת לכך שהיא נתפסת. כשכשהיא מתחילה לקרוע את המילוי מבגד הגוף שלה בצבע עור – הבגדים של מגי מורגן מצוינים – יש תחושה של עצמה אמיתית שמתגלתה.

באופן דומה, החזון של מעצבת התפאורה קארי ג'ונס של קרקס מקושט ונפול מרמז על רעיונות מעניינים יותר לגבי מהות הביצוע מאשר נמצאים בהכרח בטקסט. מיילס אנדרסון – שגם הוא בעלה של מרלין – מפיק, וגישתו המשחקית, המלאה בקופסאות שמפצצות ובובות פאנץ' וג'ודי, היא כיף לצפייה מבלי להיות אפסית, מעניקה עניין ויזואלי לסיפור של otherwise struggles to balance humour and bleakness.

Tilly No-Body היא בבירור פרויקט של תשוקה, עם חזון ספציפי לגבי מי הייתה טילי ודקינד במחשבה. אבל אני עדיין בדרך מסוימת יוצא מרגיש יותר כעס על הזנחה של אלימות במשפחה מאשר אמפתיה לטילי.

Tilly No-Body: Catastrophes of Love עולה בתיאטרון ארקולה עד 25 ביולי

קרדיטי צילום: בARRY שוורץ