שפות זמינות
המופע השנתי של בית הספר המלכותי לבלט בבית האופרה המלכותית הוא אירוע גדול, אך אולי השנה אפילו יותר מתמיד. 2026 מציינת את המאה להקמת בית הספר, ובהתחשב בכך במהלך הצפייה, המופע מחזק עוד יותר את מה שאנו רואים על הבמה.
איין מקיי, שסיים את שנתו השנייה כמנהל האמנותי, אצטרק תוכנית שמכבדת את העבר תוך התקדמות לאחור באותה מחשבה וכבוד. אני בטוח שהיותי הורה עושה מסיבת תיאטרון של שלוש שעות ללא בעיה – אפילו קצר מידי! באופן אישי מצאתי שזה קצת ארוך מדי.
המייסדת של בית הספר, נינאט דה ולואה, הציעה את כוריאוגרפיית השיא בעיני. מארז Checkmate כל מה שהיית רוצה בקשר לתנועה מעוצבת. שפתה האידיאוסינקרטית, האופיינית בנימוס, אלגנטית מאוד ובעיקר מול הקהל, גם חיה בעולם חשוך שלא מוכרז במפורש אך תמיד נוכח. הלוואי שהיינו יכולים לראות את היצירה השלמה.
פתח את המופע המעגל השלישי מ-פיטר רייט מתוך אגם הברבורים. מדובר במופע חזותי כהה והפתיחה מכילה התחלה לא יציבות ומבואות רבות. אני לא מכיר את הגרסה היטב, אך אהבתי מאוד את הכוריאוגרפיה לשלוש הנסיכות. גאונית ורעננה כרגיל. בשאר חלקי המופע הנושאים צפויים ובעלי רמה גבוהה. התפקידים המרכזיים של אודילה והנסיך זיגפריד דורשים בגרות מבחינת הפקת דמות, אך לאור זאת, ארבעת התלמידים שסיימו ששיתפו בתפקידים עשו עבודה מצטיינת. ההישגים הטכניים היו רבים ומשמעותיים.
מקיי הזמין ארבע יצירות חדשות למופע, וכולן היו בעלות ערך. Proceedings של כריסטן מקנלי הייתה דוגמה מצוינת לניהול אנשים, והשילוב בין חרקים נלהבים לטקסים סבירים מתאים לשלוש השנים הצעירות בוייט לודג'.
קרדיט לצילום: ASH
Beauchamp's Garden מאת דייויד בינטלי, עם מוזיקה של פרנסיס פולנק, היא יצירה עשירה שיש לראותה שוב. אולי גם ברפרטוארי חברות מחול. בינטלי אמר שרצה ללמוד את המוזיקה ואת בית הספר הצרפתי (בלט), וזה עשה ללא גבול. אני אוהב את השימוש שלו בקו הישראות ואת העושר שהוא מייצר בפראזות אדאג'יו. יש כל כך הרבה ביצירה הזאת שדורש צפייה וניתוח נוספים. העושר שלה הוא לפחות רב.
A Line in Reflection מאת קתי מרסטון היא יצירה אינטליגנטית שמתמקדת בטבע הפילוסופי של הריקוד מעל לכל דבר אחר. המסע: עם אמנות הריקוד, עם העצמי ועם הזמן הדוחק והקיים תמיד. כל תירוץ לראות את דבורה בול על הבמה המרכזית הוא שווה, ולכל מי שהיה רקדן, הבסיס הרגשי של יצירה זו הוא עוצמתי וכנה מאוד.
Of Strength & Grace מאת אנדרו מקניקול היא יצירה שמצביעה על הבגרות המרשימה של שתי השנים הגדולות ביותר בבית הספר התיכון. עם פלטת קראמל, טול עדין ופראזות דרמטיות הייתי גם מסוקרן וגם מופתע. לפיסה זו יש כוח שקט והיא כוללת תנועות רבות שניתן לפתח אותן במקומות אחרים.
גם The First Voice מאת ג'סיקה לאנג הרשימה אותי מאוד. זו הייתה הקטע המודרני של התכנית, ותלמידי השנה השנייה בביה"ס העליון ביצעו אותו בכבוד. לאנג נדדה בין תנועה מילולית למילים לבין משהו עמום יותר, אך הדיאלוג בין אתלטיות לתנועה פיוטית עובד היטב.
זו הייתה צפייה שנייה שלי ב-כריסטופר וילדון's Christening Suite שכתבתי עליה בעבר, אבל אומר שהתוצאה משתפרת ולא נחלשת. המופע נסגר עם עדרף גדול ורועש שהיה מרגש ומעמיד רגשית, וכאשר האורות כבו הקהל השתגע! ובצדק רב.
בית הספר גאה מאוד בכך ש-100% מבוגריו קיבלו חוזים, וכך צריכים להיות. עם זאת, אני מופתע שבדעת רבים הרקדנית הכי מעניינת; נאנווה שיגאווקה, עוזבת את לונדון לטובת הבלט הלאומי ההונגרי. זו כמובן עבודה מצוינת, אך שיגאווקה נראית כאפיטום של כוכבת הבלט המלכותי העתידית. מהירה, תקשורתית, סוברט, כנראה יכלה לבצע את ליז ב-La Fille mal gardée אתמול...אבל היא הולכת! מי יודע – אולי היא תעשה כמו אלינה קוג'וקרו ותחזור לפני שנדע את זה. מקווים לכך!
מקיי נשא נאום מול הקהל במהלך המופע ותשוקתו ואותנטיותו מילאו את האודיטוריום. כל מי שמכיר אותו יודע שהוא האיש המתאים לתפקיד... אך עדיין מדהים לחשוב שהוא היה אותו איין הקטן שהכרתי כשהיה תלמיד בבית הספר העליון בעצמו. אבל הסיפור שלו הוא התכלית הגדולה של בית הספר. ילד רגיל עם כישרון ותשוקה מצא מקום שאפשר לו להגשים את חלומותיו וכעת הוא עושה את אותו הדבר עבור כל התלמידים הנוכחיים. בראו דה ולואה – כי הכול תלוי בך גבירתי.
מופע הקיץ של בית הספר המלכותי לבלט התקיים ב-18 ביולי בבית האופרה המלכותית
קרדיט לתמונה הראשית: עדרף גדול © בית הספר המלכותי לבלט. צולם על ידי ASH
.jpg?format=auto&width=365)
