שפות זמינות
זו הייתה ערב של דימויים קולנועיים מכל הבחינות, מהמטחים הצבעוניים של "Flourish with Fireworks" מאת אוליבר קנוסן ושל "רפסודיה על נושא פגניני" מאת סרגיי רחמנינוף, ועד לסימפוניה ה-11 בלה מינור, שנת 1905 מאת דמיטרי שוסטקוביץ'. בהדרכת תומאס סונגרגארד, התזמורת הלאומית המלכותית הסקוטית נתנה הופעה בלתי נשכחת שהסעירה את הקהל מההתחלה ועד הסוף; הופעת הפסנתרן סולן קיריל גירשטיין הייתה הקצפת על העוגה, ועדינותו ברחמנינוף הותירה אותך עם וודאות שראית משהו מיוחד.
"Flourish with Fireworks" הייתה המנה הקטנה המושלמת לערב, מחווה בת ארבע דקות מאוליבר קנוסן למנצח מייקל טילסון תומאס שסימני התווים שלו הושפעו מאותיות ראשי התיבות של המנצח והתזמורת שלו: MTT ו-LSO (תזמורת הסימפוניה של לונדון). קל לדמיין מופע זיקוקים כשהולכים לשמוע את היצירה הזו, האורות המבהיקים וטביעות הרגע של כל התפוצצות מומירו באופן יפהפה למלודיה מופתית. ניתן לשמוע גם את השפעתו של טילסון תומאס והסטרווינסקי שהוקרו מאוד על ידי קנוסן, שממחישות את מעמדה כמחווה.
ככל שאתה מאזין לרחמנינוף, מגלה יותר ממה שציפית, הפוטנציאל הקולנועי של יצירותיו וזרמי ההשפעה זורמים ליצירות ניסיוניות וחדשניות. "רפסודיה על נושא פגניני" הוא דוגמה טובה במיוחד לסולן הפועל בהרמוניה עם התזמורת כולה, ושיעור אמן בידיו של גירשטיין ושל התזמורת הלאומית המלכותית הסקוטית. ידיו של גירשטיין רקדו על הקלידים ביצירה שמשחקת לפעמים, רומנטית לפעמים, ותמיד דרמטית – מיתרי התזמורת העשירים חיזקו את המלודיה בפסנתר.
אני משער שיכלו לפרוץ מהומות באולם רויאל אלברט אם גירשטיין לא היה חוזר לאנסמבל אחרי זה, ובחירתו במלודי של רחמנינוף, אופוס 3, הייתה הדרך המושלמת להכניס אותנו להפסקה. יצירה חלומית אך לא פחות טכנית (אחרי הכל זה רחמנינוף), שהציגה את שליטתו של גירשטיין בקלידים בזמן ששמרה את הקהל מרותק.
הסימפוניה האחת-עשרה של שוסטקוביץ' כמעט שעה ארוכה, ומחולקת לארבעת חלקים עם שמות: כיכר הארמון, התשיעי בינואר, זכרון נצחי, ו-פעמון האזעקה. בעבר תוארה כ"פסקול סרט ללא סרט", ולא קשה להבין מדוע. עם הכותרת התת-ראשית שנת 1905, היא מחווה למהפכה הרוסית הראשונה, תוך ניצול כל ניסיונו של שוסטקוביץ' כמלחין סרטים וכמלחין ללווי סרטים אילמים ליצירה ויזואלית ועוצמתית. כמעט בכל צליל נשמעת השפעתו מהדהדת עד מלחיני קולנוע בימינו, המחפשים משהו מזעזע, מעבר למילים ומלא דימויים.
התזמורת כולה החייתה את היצירה המרהיבה הזו עם תשוקה וביטחון, אבל הכוכבים היו חצוצרן הראשי כריסטופר הארט וסקשן הכלים הקצביים – במיוחד לואיז גודווין בתופים הטימפניים, בהם פעימת האיום הייתה תזכורת חיה לנושא המהפכני של היצירה. כשצלצולי האזעקה האחרונים נשמעו, יכולת לחוש את הקהל שממתין בדריכות להרשות לעצמו לנשום שוב. זה היה מרתק לשבת לאחר הופעה אפית זו ולקבל מחיאות כפיים בהתאם.
בלתי ספק אחד מרגעי השיא של עונת הפרומס עד כה – השילוב בין ההצעות המוזיקליות תואם באופן מושלם את כישורי הנגנים של התזמורת והסולן שנבחר, והוביל להופעה גדולה מסך החלקים שלה. חזרו ותאזינו לשידור הרדיו מייד, ואז תתחרטו על שהחמצתם. אירוע נשגב.
פרומי ה-BBC מתקיימים באולם רויאל אלברט עד ה-12 בספטמבר
קרדיט לתמונה: דבי גילפין
.jpg?format=auto&width=365)
