דפדפו בכל עיתון ושבוע至少 פעם יתאבל כותב טורים על המאבקים והסבל שבמערכות היחסים המודרניות: ניתוק קשר פתאומי (ghosting), מערכות יחסים לא מוגדרות, ניאוף, כל אלו מחמירים בשל גל האפליקציות להיכרויות. שהועלה לראשונה לפני למעלה מחמישים שנה, הפארסה בחדר השינה של אלן אייקבורן דומה למדי לאותם טענות, רק בלי הקישוט הטכנולוגי.
ה"ג'ק-דאבליד" המתבייש בוב פיליפס ואשת הבית המוצפת מתחושות פיאונה פוסטר מנהלים רומן. כאשר הם נתפסים על ידי בני הזוג שלהם, הם ממציאים תירוץ ומאשימים את ה"פאת'רסון", זוג תמים שנקלע כקורבן ולקח על עצמו את האשמה.
הדברים מסתבכים כשזוג הפאת'רסון מוזמן לסעודת ערב בשתי המשפחות בלילות רצופים. הציר המרכזי של המחזה מדגים את הגאונות והקסם התיאטרלי של אייקבורן שחובר וחותך את הסצנות כך שאנו צופים בשני הערבים מתפרקים בו זמנית, כסצנת אבטיפוס משובצת זיקוקים של סלפסטיק. האקט הפיזי המדהים המזכיר את באסטר קיטון של אדם גילן הוא התורם העיקרי לכך.
אך מבט מעמיק מגלה כי המשחקים המיניים פועלים על גבי הדינמיקה המעמדית. משפחת פוסטר היא מהמעמד הבינוני-גבוה. האבא פרנק הוא ראש "מחלקה" לא מוגדרת במדויק ובן אדם משמים ונטול התלהבות שמגאווה מופרזת בתפקידו האביו. רוג'ר אולאם נהנה ללעוג לפומפוזיות של פרנק מבית ספר פרטי, מנענע סביבתו בעין צוואר נוקשה ובחוסר הצלחה מחמיר את הבלבול בחקירה חובבנית. לעומת זאת, משפחת פיליפס היא מהמעמד הפועלים: בוב עובד באותו מקום, כמה דרגות מתחת ומסתובב בחיפוש בערמומיות לפני שהוא משתחרר מחשדות אישתו לבגידה.
צילום: מנואל הרלן
בימויו של פיליפ ברין פועל כמו שעון, ומרמז בעדינות על הדואליות המעמדית. פעמון הדלת של משפחת פוסטר נשמע כצליל עדין, ופעמון משפחת פיליפס מצלצל בצליל מעיק ומעורר חרדה. הנשים מתוכניתות בו זמנית את התפריטים של מסיבות הערב כדי להציג זאת בבירור: אבוקדו וקיש באחד הצדדים, מרק עוף עם אטריות ואלכוהול בשפע בצד השני.
אך אייקבורן מצייר את ההקבלות ביניהם, אם כי לא בעדינות רבה. הגברים הם שוחטים קוצניים; הנשים נשברות תחת הדיכוי. מאחורי הבעת הפנים הנוקשה של פיאונה, המשחקת באמפתיה עמוקה על ידי דורוטי אטקינסון, אנו מרגישים תסכול עמוק. אשתו של בוב, טרזה, כותבת באובססיביות מכתבים ל-The Guardian בניסיון למצוא משמעות מעבר לכבלי האימהות הביתיים. זוג הפאת'רסון מהמעמד התיכון-מדורגת הוא אותו דבר: ויליאם, בעלה, מתרפס בפני פרנק ומפחיד את אשתו הביישנית, מרי.
למרות שמבני המעמדות שלנו אינם נוקשים כמו במחצית המאה שעברה שמעניקים את אופיו של איך החצי השני אוהב, הוא עדיין מציע תובנה אל הביתיות של המאה ה-21 שנראית לא נוחה עד כמה היא עדכנית: הטענות הלא מדוברות שמתחת למבטי המתיחות הפסיביים-אגרסיביים והנשים שמדוברות מעליהן על ידי גברים שמבלבלים בוז גברי עם סמכות, כמעט לא מזמן, לא חוו כדייטים כלל.
איך החצי השני אוהב מתארח באולד ויק עד ה-19 בספטמבר
קרדיטים לצילום: מנואל הרלן
