סקירה: אומניות ג׳טה פארקר: סיפורים של אהבה ואובדן, הבלט והאופרה המלכותיים

בציון 25 שנים לתכנית אומניות ג׳טה פארקר, סיפורים של אהבה ואובדן מציגה לראשונה בתולדותיה ערב אופראי משולש. שלוש יצירות בשפה האנגלית שנכתבו על ידי נשים מאוגדות יחד בתיאטרון לינבורי בבית האופרה המלכותי.

חמישה זמרים צעירים מהווים את הקאסט לערב זה. כל אופרה קאמרית עושה את הופעת הבכורה שלה כאן, והערב מתחיל ביצירה קלאסית: הפרידה, עם מוזיקה מאת אליזבת מקונצ׳י ומילים מאת אן רידלר. היצירה זו נוצרה בשנת 1961 ובוצעה לאחרונה בשנת 2007 בסדלת׳רס וולס. ג׳וליה ומארק הם זוג צעיר, והיא למעלה, מכינה לאירוע, אירוע שהופך להיות ברור עבורם ועבורנו.

הפרידה מנוגנת על ידי הסופרן המזוהה אלן פירסון בתפקיד ג׳וליה, שעוברת מהכנה סוערת להשלמה שקטה. היא מציעה סיפור חזק וטראגי שמ anchor בצורה מושלמת את הנושאים של אהבה ואובדן, בולטים עם השינוי במלודיות ובעיבוד הצלילי ברגע שמארק (בריטון סם הירד) מגיע. הם מתמזגים, רוקדים, ונפרדים עם המוזיקה שהקנתה את המונולוג הראשון של ג׳וליה, שנשארה כעת עם מארק. מקהלה מחוץ לבמה מוסיפה לאווירה הכבדה והעוצמתית.

ב לארגן סידורים, עם מוזיקה של שארלוט בריי ומילים של קייט קנדי, הטון קל יותר במקצת, כאשר בעל מתמודד עם סיום נישואיו. סם הירד הוא המרכזי ביצירה זו, בתפקיד הווסון, מגיב למכתב מאשתו, מרג׳רי, שעזבה אותו, ומחזיר את הרגעים המאושרים שלהם לחיים. 

הסופרן הנורווגית חנה אדמונדס משחקת את מרג׳רי, במופע חי, מגרה ומבריק של אשת ואהובה ששונאת לשעשע ומוצאת את בעלה משעמם. יחד עם הטנור גיורגי גוליאשוילי, המשחק את התפקיד המשני של החבר החדש שלה, לסלי, היא מציעה מופע קומדי שמכוון את הסימפתיה שלנו כלפי הווסון, אדם שאהב ואיבד כי חסר לו תשוקה ודחף.

אופרה קאמרית זו עשתה את הופעת הבכורה שלה בפסטיבל טייט א טייט בשנת 2012, בהתבסס על סיפור קצר מאת אליזבת בואן. כשאנחנו עדים לשינוי של בעל למישהו שמתמודד עם הפתעה, אבל, קנאה, אובססיה וכעס, השירה והמשחק של הירד סוחפים אותנו לעלילה. הזכירו גם את הסופרן המזוהה ג׳ינגווין צאי, שמתחילה את האירועים בטון יפה ומוסיפה תגובות נפלאות להתפטרותו של הווסון.

לבסוף, האופרה הארוכה ביותר בערב היא ארבע אחיות, קומדיה שכוללת מוזיקה מאת אלנה לנגר ומילים מאת ג׳ון לויד דייוויס. שמות הדמויות נלקחים מצ׳כוב, אך ההגדרה היא מנהטן, שם אב עשיר מת, - ארונו ממוקם בחלק האחורי של הבמה - ואולגה (צאי), אירינה (פירסון) ומשה (הסופרן מדלין רובינסון, שאינה אומנית ג׳טה) מחכות בציפייה לקריאת הצוואה. המשרתת שלהן (אדמונדס) מתכננת תוכניות אחרות.

לגברות יש plenty הזדמנויות לזהור ביצירה זו, שנכתבה כאן לחבורה קאמרית ולא לתזמורת סימפונית מלאה. חלומותיהן על עושר וחירות מעוצבים על ידי סוגי מוזיקה שונים, שמדגישים את המגוון של ארצות הברית. המתיחות והשינויים במצב רוח נעים מהלמות מסורתיות (אם בת צחוק) לקליפסו קומית. 

ברגע שהעורך דין קרומפלבלט (שוב הירד, הפעם במצב פארס חסר רחמים ובקול רם) מגיע, המצב הופך לכאוטי ונואש. כשכל אחות מתגוננת משיחות טלפון מהאם שלהן, המשרתת מנצלת את ההזדמנות להשאיר את הצחוק האחרון - אחרי הכל, היא בלתי נראית בשירותה.

הטריו הזה של אופרות קאמריות מציג יכולת המצאה וסגנון, אם כי מצאתי את הפרידה (היצירה היחידה שראיתי בעבר) מעט כובדת, עם הירד ופירסון לפעמים לא משכנעים מנקודת מבט של משחק. לארגן סידורים ו ארבע אחיות תיקנו את האיזון, כשהיה רק מעט דומיננטיות מהנגינה של ה-Britten Sinfonia מול השירה של משה לפעמים.

הבמאית טליה שטרן והמנצחת פאגי וו דנות באופרות בתכנית המודפסת, מציינות את השוני הסגנוני בכל אחת מהן אבל גם את הדמיון הגרעיני של "סיפורים אינטימיים ודומסטיים על מערכות יחסים". הסט של אנה אינס חבארס-פיטה מרגיש מוכר ומגדיר בבירור את הזמן והמקום: הפרידה נשארת בשנות ה-60; לארגן סידורים עוברת לשנות ה-70, שם אישה יכולה לבחור לחיות באופן עצמאי; ארבע אחיות נמצאת בשנות ה-80 החומרניות, שם 'נחושת היא טובה'.

שינויי הסגנון במוזיקה הם בולטים, מהמלודיות כמעט פולקלוריות של הפרידה ללא הסדר של לארגן סידורים ועבודת התפירה של ארבע אחיות—לסיכום, ערב מהנה המאיר את היוצרים הנשים ואת השינויים בתפיסות החברתיות.