ריאיון: Hannah Cox ו-Angus Mackechnie, המנהלים המשותפים של Jacksons Lane, על שיתוף פעולה, קרקס ושאפתנות

במשך יותר מ-50 שנה, Jacksons Lane נמצא בלב הקהילה האמנותית של צפון לונדון. שוחחנו עם המנהלים המשותפים Hannah Cox ו-Angus Mackechnie על הפרק הבא של המקום, על עתיד הקרקס העכשווי ועל התפקיד החיוני שממלאים האמנות והתרבות בחיבור בין קהילות.

מדוע הוחלט לחלק את התפקיד המרכזי הזה בין שני אנשים? ועד כמה הכרתם זה את זו לפני שהתחלתם לעבוד יחד במתכונת הזאת?

Hannah: Jacksons Lane הוא ארגון מורכב באופן נפלא. אנחנו מקום המוקדש לקרקס ומוכר ברמה הארצית, מרכז יצירה לאמנים, ארגון המשמש עוגן לקהילה ומרכז אמנויות מקומי אהוב מאוד. המציאות היא שאדם אחד לא יכול להיות מומחה בכל התחומים האלה.

Angus ואני מביאים ניסיון ונקודות מבט שונים, וזה מחזק אותנו כשותפים. במשך שנים רבות הובלתי תוכניות השתתפות ופיתוח אסטרטגי ב-Jacksons Lane ובמוסדות גדולים אחרים, ואילו Angus הביא עמו עשרות שנות ניסיון בפיתוח אמנים, ביצירת עבודות ובקידום אמנויות המרחב הפתוח והקרקס ברמה הארצית.

Angus: Hannah ואני לא עבדנו יחד קודם, כך שיש בכך מידה של הרפתקה לשנינו. בדיוק סיימתי תפקיד שבו הייתי המנכ״ל היחיד, ומה שהיה חשוב לי מאוד הוא ההזדמנות לעבוד לצד מישהי שמכירה את המקום, את האנשים, את המוזרויות ואת הקהילות שלו... ושמביאה נקודת מבט שונה מזו הנובעת מהרקע שלי.

הסדר של מנכ״לים משותפים נשמע לעיתים טוב יותר בהודעה לעיתונות מאשר כשצריך להחליט על התוכנית או בישיבת תקציב. כשאתם לא מסכימים, למי יש המילה האחרונה, והאם זה כבר עמד למבחן?

Hannah: התשובה הכנה היא שעדיין לא מצאנו את עצמנו בהרבה עימותים דרמטיים. זה נובע בחלקו מכך שבדרך כלל אנחנו מנסים לפתור את אותה בעיה מזוויות שונות. כשאנחנו דנים בתוכנית, בתקציב או בהזדמנות חדשה, שנינו חושבים על איכות, השפעה וקיימות הארגון, רק מנקודות מוצא מעט שונות.

Angus: אין לנו סדרי יום נפרדים בתחום האמנותי ובתחום הכספי. אני אולי האדם שמציע מופע מסוים, אבל אני אחראי באותה מידה על כספי הארגון כפי ש-Hannah אחראית על התוכנית האמנותית. שנינו יודעים שהתוכנית צריכה לאזן בין שאיפה אמנותית, פיתוח קהל והמציאות הכלכלית.

היו לנו כמה דיונים נוקבים, בעיקר בשאלה מה אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו לעשות. אבל זו בדיוק המשמעות של עבודה משותפת [...] לפעמים התשובה היא שרעיון מבריק פשוט אינו אפשרי כרגע. זה מתסכל, אבל אין פירוש הדבר שלא היה שווה לבחון אותו, וייתכן שיש דרך אחרת להשיג את מה שרצינו.

נראה שאף אחד מכם לא הגיע ל-Jacksons Lane כאמן מופיע, כיוצר או כמפיק המתמחה בקרקס. האם הנהגת הבית של הקרקס העכשווי בבריטניה מחייבת היכרות עם התחום מבפנים, או שאנשים מבחוץ יכולים לראות דברים שאנשי התחום מחמיצים?

Angus: אני לא לגמרי בטוח שאני מקבל את הנחת היסוד! מעולם לא הייתי אמן קרקס, אבל הקרקס הוא חלק עצום מחיי המקצועיים כבר שנים רבות. 

בעולם הקרקס יצרתי רבים מהקשרים המקצועיים שלי וחברויות שנמשכות כל החיים. בתחילת דרכי בתחום, Jacksons Lane היה אחד המקומות שאליהם באתי כדי לגלות עבודות חדשות וללמוד עוד על צורת האמנות הזאת. כך שאף שלא באתי מרקע של הופעות, בהחלט לא הייתי מתאר את עצמי כאדם מבחוץ [...] אבל בהחלט לא הייתי מתאר את עצמי כאמן מופיע. סביר להניח שכישורי הג׳אגלינג שלי לא יעוררו דאגה אצל איש ב-Jacksons Lane. תשאלו את בני משפחת Gandini.

Hannah: אני מסכימה שידע מקצועי מעמיק הוא חשוב מאוד, אבל כך גם סקרנות. אחת ההנאות בתפקיד הזה היא ללמוד מאמנים ומקהל, ובמקביל להביא לשיחה נקודות מבט מתחומי ההשתתפות, התיאטרון והעבודה עם הקהילה.

Adrian Berry הקדיש 18 שנה לבניית המוניטין של המקום בתחום הקרקס ולפיתוח שותפויות בינלאומיות, ו-Hannah, את ניהלת איתו במשותף. מה מאותה תקופה אתם משמרים, מה כבר שיניתם ועל מה תוותרו?

Angus: Jacksons Lane בנה במשך שנים רבות מוניטין מרשים בתחום הקרקס העכשווי, עם נוכחות בינלאומית שחורגת בהרבה מגודלו. זו נקודת פתיחה טובה למדי למנהל אמנותי חדש.

עכשיו השאלה היא איך לבנות על המעמד הזה ולחשוב מה המשמעות של היותנו הבית של הקרקס העכשווי בבריטניה בעשור הקרוב. הצגת עבודות נותרת בלב הפעילות, אבל הייתי רוצה שנמלא תפקיד משמעותי יותר בתמיכה באמנים לאורך הקריירה שלהם ובסיוע לבניית תחום קרקס מקושר יותר.

Hannah: חגגנו את יום השנה ה-50 שלנו ב-2025, ולכן אנחנו מתמקדים בשאלה איך ייראה הפרק הבא של Jacksons Lane ומה הקהילות הרבות שלנו, המקומיות והאמנותיות, צריכות מאיתנו כיום. אנחנו נלהבים במיוחד לבחון כיצד נוכל לבנות מסלולים טובים יותר למשתתפים ולאמנים לאורך התוכניות שלנו: איך נוכל לתמוך באנשים שמגיעים אלינו בכל שלב בחייהם ובקריירה שלהם.

Angus, אמרת שאם הקרקס הוא המופע הגדול בעולם, Jacksons Lane צריך להיות המקום הטוב ביותר לצפות בו.  מה פירוש ״הטוב ביותר״ כש-Roundhouse, Southbank וה-Spiegeltents כולם מתחרים על אותו קהל?

Angus: ברור לי שאנחנו לא יכולים להתחרות ב-Roundhouse מבחינת היקף, או ב-Spiegeltent מבחינת מספר אריחי המראה למטר רבוע, אבל יש לנו כאן ב-Haringey משהו מיוחד מאוד. התיאטרון שלנו אינטימי, הקהל קרוב לאמנים המופיעים, וזה יכול ליצור חוויית קרקס שונה מאוד. 

מוקדם יותר השנה ביקרתי במטה של Cirque du Soleil במונטריאול, והיקף הפעילות העצום היה מרשים. אבל במובן מסוים כולנו מתעניינים באותו דבר: כיצד מיומנות פיזית של אמני קרקס, דמיון והופעה יכולים ליצור משהו שמתחבר לקהל... אנחנו פשוט עובדים בהיקפים שונים למדי, וגם בתקציבים שונים.

השנה אתם מציגים את Christmas Cracker, הכולל שישה מופעים, ובחופשת אמצע הסמסטר מגיע Super Spooky Cabaret. האם תוכנית המופעים המשפחתית היא הדרך שלכם לבנות קהל מבוגר לקרקס עכשווי?

Hannah: אנחנו בהחלט רואים קשר בין השניים, אם כי אולי לא באופן הברור ביותר. לא כל מי שמגיע למופע משפחתי יחזור לצפות בקרקס עכשווי בערב שישי, אבל חוויות משפחתיות הן לעיתים קרובות המקום שבו מתחיל להיבנות האמון הזה. אם חוויתם חוויה מדהימה עם הילדים או הנכדים שלכם ב-Jacksons Lane, סביר הרבה יותר שתחזרו ותגלו משהו אחר בתוכנית.

יש גם משהו ייחודי בקרקס. ילד עשוי להגיע בשביל השמחה והמחזה, בעוד המבוגר שמלווה אותו מבחין באמנות, ביצירתיות ובמיומנות הפיזית. שניהם חווים את אותה עבודה, פשוט בדרכים שונות.  מבחינתנו, התוכנית המשפחתית אינה מסלול נפרד. היא חלק מבניית מערכת יחסים לכל החיים עם הקהל ומעידוד משפחות לגלות תרבות יחד. נשמח אם מישהו יפגוש כאן את הקרקס לראשונה בילדותו, וימשיך לגלות אמנים וחוויות חדשים גם עשרות שנים לאחר מכן.

Angus: מה שמעניין אותי הוא למצוא עבודות שמרתקות את כל מי שנמצא באולם. הקרקס מצטיין בכך במיוחד, מפני שדורות שונים יכולים ליהנות מאותה הופעה. וילדים הם קהל תובעני; אם משעמם להם, אלוהים אדירים, אתם תדעו את זה.

במסגרת Jacksons Juniors אנחנו משלבים תיאטרון, מחול, קרקס, מספרי סיפורים, תיאטרון בובות וצורות מופע אחרות לצעירים. Christmas Cracker משקף את המגוון הזה, עם שישה מופעים שונים הפונים לגילים, לתחומי עניין ולטעמים שונים. 

The Super Spooky Cabaret פועל במתכונת מעט שונה. כינסנו ארבעה אמנים שיכלו באותה מידה להשתתף בקברט סקסי ומתוחכם ב-West End, והם מביאים את כל המיומנות והניסיון האלה למופע לילדים ולמשפחות. מי שמגבשת את המופע היא Abi Collins, אחת הליצניות הטובות ביותר במופעי רחוב ואחת המנחות הטובות ביותר שאפשר למצוא ב-Spiegeltent. אני מקווה שזה יהפוך למעין מודל ליצירות העתידיות שלנו לצעירים.

כפי שכתבתי בשנה שעברה בכתבת לקראת פרסי Olivier, אנחנו כנראה המדינה היחידה בעולם שהולידה צורת אמנות מודרנית שזכתה להצלחה עצומה ברחבי העולם, ובכל זאת אינה מציינת אותה באופן משמעותי וקבוע בעצמה. מדוע לדעתכם היא לא זכתה לתשומת הלב הזאת? 

Angus: זה שילוב של כמה דברים, ויש כאן בעיה מעגלית מתסכלת למדי. לא מציגים מספיק מופעי קרקס, ולכן הקהל והמבקרים לא בהכרח נחשפים למגוון האמיתי של העבודות שנוצרות. חוסר החשיפה הזה מקשה בתורו על גיוס ההשקעה הנדרשת ליצירת הפקות חדשות ולהוצאתן לסיורי הופעות.

יש בבריטניה גם הבחנה היסטורית בין קרקס כבידור עממי לבין תיאטרון או מחול כצורות אמנות מוכרות, ולדעתי ההבחנה הזאת מזיקה מאוד. קרקס עכשווי יכול להיות מרהיב, אבל הוא יכול להיות גם אינטימי, מעורר מחשבה, פוליטי, ניסיוני ומורכב מבחינה רגשית. יש בו שאפתנות אמנותית לא פחות מבמיטב התיאטרון או המחול.

אבל כשאני מסתכל על מדינות כמו צרפת, בלגיה ופינלנד, הקרקס שם זוכה לתמיכה באמצעות אולמות ייעודיים, מרכזי יצירה, פסטיבלים ורשתות של סיורי הופעות; גם אירלנד עושה עבודה נהדרת בהפניית הזרקור לקרקס. בבריטניה יש אמנים מבריקים וכמה ארגונים מסורים מאוד, אבל התשתית פשוט אינה בת השוואה.

וזה באמת מקומם אותי. מתסכל שמעט כל כך מהתיאטראות המפיקים הגדולים שלנו מזמינים יצירות קרקס. לא שגרתי למצוא קרקס עכשווי בתוכניות הקבועות של תיאטראות אזוריים ובתי מחול. ולמה אנחנו עדיין צריכים להסביר לגופי המימון שאמני קרקס זקוקים לתקציבי יצירה ראויים, לתמיכה מתמשכת בסיורי הופעות ולשכר מקצועי, בדיוק כמו כל אחד אחר?

Hannah: אני חושבת שחלק מהקושי הוא שהקרקס נמצא לעיתים קרובות בין קטגוריות מבוססות. הוא שאפתני ועכשווי מאוד, אבל לאנשים רבים יש תפיסה מקובעת של משמעות הקרקס, בין השאר מפני שפשוט אין מספיק הזדמנויות לראות את מגוון העבודות שנוצרות. 

אחד הדברים שאני אוהבת בקרקס הוא היכולת שלו לחבר בין אנשים שאולי אחרת לא היו רואים את עצמם כקהל של אמנות. הוא חזותי, פיזי וישיר מבחינה רגשית. במובנים רבים זו אחת מצורות האמנות הנגישות ביותר שיש לנו, ובכל זאת אפשר להתעלם ממנו בשיח על תרבות עכשווית.

ל-Jacksons Lane יש מסורת של עבודה קהילתית שחורגת הרבה מעבר לבמה. כשהמימון מצומצם, איך מונעים מהפעילות הזאת להיות הראשונה שמקוצצת?

Hannah: התשובה הקצרה היא שאנחנו לא רואים במעורבות קהילתית דבר נפרד מהעבודה האמנותית שלנו. ב-Jacksons Lane זו לא תוספת; זה חלק מרכזי מהסיבה שאנחנו כאן.

Jacksons Lane נוסד בידי תושבים מקומיים שזיהו צורך בקהילה שלהם והתאחדו כדי ליצור מקום שיוכל לתמוך בצעירים, בתושבים מבוגרים, ביוזמות קהילתיות ובפעילות חברתית מקומית. האמונה הזאת בכוחם של אנשים להתאגד עדיין מעצבת את הארגון גם היום.

כמובן, כשהתקציבים נתונים ללחץ כל ארגון ניצב בפני החלטות קשות. אבל אני חושבת שחשוב לבחון את ההשפעה כמכלול. הצעיר שרוכש ביטחון בשיעור קרקס, התושב המבוגר שיוצר קשרים דרך פרויקט קהילתי, האמן שמפתח יצירה חדשה והצופה שרואה מופע המשנה את נקודת המבט שלו — כולם חלק מאותה מערכת.

מבחינתי, הצלחה אינה בחירה בין מצוינות אמנותית לבין השפעה קהילתית. היא יצירת מקום שבו אמנים וקהילות נפגשים, מחליפים רעיונות ועוזרים זה לזה לשגשג. זה מה ש-Jacksons Lane עושה במיטבו, ועל זה נמשיך לשמור.

למידע נוסף על Jackson Lane, לחצו כאן.