עם עיבוד הקולנוע ל-Wuthering Heights בפברואר, מבקרים בכל מקום ראו כמה קל להפשיט את סוגת הרומן הגותי הייחודית של אחיות Brontë לעצמותיה, ולאבד לאורך הדרך כל דבר בעל משמעות. הגרסה המחזמרית הזו של Jane Eyre מצליחה מעט יותר, אך עדיין הופכת רומן מורכב לקליפה חלולה של עצמו.
המחזמר של Paul Gordon ו-John Caird, שהיה מועמד לפרס Tony, ואשר עולה כעת לראשונה בבריטניה, נראה כמכיר ברומן האחרון של Charlotte Brontë בעיקר כ-Bildungsroman (רומן חניכה). אנו פוגשים את Jane כיתומה מוכת התעללות (בגילומה הראשוני של השחקנית הצעירה והמוכשרת Emily-Rose Samuel, שנושאת חלק ניכר מהעומס בביסוס היסודות הרגשיים של הדמות), ועוקבים אחריה עד לבגרות המעוצבת על ידי שאיפה מתוסכלת ודיכוי רומנטי.
המילים של Gordon ו-Caird נותנות מס שפתיים לכמיהתה של Jane לחירות, להתפתחות אמונתה הדתית, ולדרכים בהן אהבתה למר Rochester המסתורי מאתגרת אותה. אך לעיתים קרובות מדי הנושאים הללו מוסברים לנו באופן דידקטי, או מתבטאים במונחים כלליים (Jane שרה בשלב מסוים על רצונה 'ללכת לאן שאסור לי', משאלה ילדותית באופן מוזר). הסיום הסופי, הכולל את אהבתה הבשלה של Jane ל-Rochester, הוא סיום קומדיה רומנטית שגור יותר מאשר חשבון נפש רוחני.
מצב זה אינו מסתייע מבחירות קצב מוזרות: המערכה הראשונה מסתיימת בדואט נשכח בין Jane ל-Rochester, שאינו מציע כל התקדמות עלילתית ממשית וגורם לשבירה מביכה בתנופה. חתונתם של Jane ו-Rochester, המופרעת על ידי הגילוי כי הוא כבר נשוי, מתרחשת רק בשני שלישים מתוך המחזה, ומותירה את המסע הרגשי של Jane תקוע בתחילת המערכה השנייה.
מה שכן הצליחו Gordon ו-Caird ליצור הוא עולם רגשי רומנטי, כמעט אופראי, בעל האות ר' גדולה, עבור דמויותיהם. הכתיבה הטובה ביותר שלהם היא זו המחבקת את הליריות הטבעית שבכתיבתה של Charlotte Brontë; דימויים מפורסמים מהרומן, כולל החוט המקשר בין Jane ל-Rochester, מרגישים כאילו נוצרו במיוחד לשיר. במקומות אחרים, כשהמילים נכשלות, נוף הצליל המלווה בונה מחדש את העוצמה הרגשית של הסיפור, ומתחבר לתחושת הפחד, הבדידות או התשוקה של Jane בכל רגע נתון.
בינתיים, Charlie Burn ו-Ashley Gilmour, בתפקידי Jane ו-Rochester, מגלמים את מערכת היחסים בין הדמויות בדגש מושך על הכרה עצמית - הרעיון שהשניים מכירים את עצמם טוב יותר בזכות היכרותם זה עם זה. פגישתם המקרית הראשונית בגבעות מוצגת לצחוק, בסצנה מבלבלת שהופכת את הקשר המתפתח ביניהם לקשה מעט להאמין, אך השחקנים מצילים זאת מאוחר יותר עם כימיה עוצמתית ומעוגנת פסיכולוגית. הם גם נותנים ביצועים ווקאליים רגשיים באופן עקבי.
הבימוי, בידי Caird ו-Megan McGinnis, מאזן באלגנטיות בין עבודת דמויות אינטימית לבין מקהלה חלקה שמבצעת חלק ניכר מהנרטיב בגוף ראשון של Jane - אינטראקציה בין החיים הפנימיים והחיצוניים של Jane שאולי מהדהדת את רקעו של Caird כבמאי אופרה. העיצוב של Morgan Large מתכתב עם האווירה הגותית מבלי להידרדר לקלישאות של ליל כל הקדושים, עם פלטת צבעים מונוכרומטית ופריטי תלבושת נוספים תלויים על הקירות כמו גופות.
נגיעות האימה של המחזה, כמובן, מגיעות לשיאן בדמותה של Bertha, אשתו לשעבר של Rochester, המשוגעת המקורית בעליית הגג. Hannah Lindsey מהווה נוכחות מרשימה, רדופה ומעוררת רחמים, בשמלת כלה קרועה (אם כי ההחלטה להטיל שחקנית לבנה לתפקיד דמות זו, ילידת הקאריביים, היא פשלה בקנה מידה דומה לזה של Jacob Elordi בתפקיד Heathcliff).
ההפקה הזו אינה כוח אינטלקטואלי אדיר כפי שמעריצי הרומן אולי מצפים לו, אך היא אינה נרתעת מהצגות רגשיות מוגברות ומרגשות - היא אינה מצייתת לאות של יצירת המופת של Charlotte Brontë, אך בהחלט לרוחה.
Jane Eyre מוצג ב-Southwark Playhouse Elephant עד 24 באוקטובר
צילומים: Victoria Davies
.jpg?format=auto&width=365)
