ב-2012 כתבתי ביקורת על Nabucco עבור BroadwayWorld, בעיר הרחוקה Chișinău. כשהוקם The National Opera and Ballet Theatre of the Republic of Moldova בשנות ה-50, העיר הייתה מוכרת יותר בשם קישינב ומולדובה עצמה הייתה חלק בלתי נפרד מברית המועצות. בברית המועצות נוצרה אמנות גדולה, אבל הבניין ההוא, כמו דברים רבים כל כך באותה תקופה, היה ברוטליסטי וקודר, ללא כל סימן מבחוץ או מבפנים לעשייה אמנותית. המסר היה ברור: ״עשו מה שאומרים לכם״.
הקדרות הסמכותנית הזאת של אמצע המאה ה-20 משתקפת בתפאורה של Rosanna Vize להפקה החדשה של Annilese Miskimmon ליצירה Tosca עבור English National Opera, שאותה היא מבקשת להציג כ-״Tosca של ימינו״. אלה ימים שבהם כוחות חמושים למחצה פועלים באין מפריע בארה״ב, בבריטניה נמנעת כניסתם של אנשים ומוכרזים ארגונים כבלתי חוקיים, ופוליטיקאים מהימין הקיצוני ועיתונאים הסרים למרותם תוקפים ללא הרף את היצירה התרבותית בתקשורת הממוסדת. כתוצאה מכך, על משולש אהבים מסורתי של Puccini מוטל לשאת בנטל כבד ב-Coliseum.
Axelle Fanyo מגלמת את Tosca כחיונית ופלרטטנית, כמי שממהרת להגביר את כעסה עד לקצה כשהיא חושדת בבגידה, אך כמהה להימלט ממעקב של מדינה פרנואידית. לעיתים נדירות הייתה הצדקה ברורה כל כך לאריה האיקונית שלה, ״Vissi d'arte״, שבה היא מקוננת על כך שכל מה שהאמינה בו נלקח ממנה. בניגוד לכמה משיאיו האחרים של הפרטיטורה, היא גם מושרת בקדמת הבמה, דבר המסייע בחלל עצום כל כך.
בתפקיד מאהבה, הצייר Cavaradossi, הטנור Chaz’men Williams-Ali פסיבי באופן תמוה, ונראה מסויג במידת מה הן כלפי Tosca המאוהבת בו והן כלפי ההתקוממות שבה הוא תומך, תוך שהוא מסכן את חייו במתן מחסה למנהיגה הנמלט, Angelotti (Alaric Green).
ההחלטה להציב את בני הזוג במרחק של כ-15 יארד זה מזה, כשערמת כלי נגינה שבורים מפרידה ביניהם, בעת הצהרת אהבתם הנצחית, ״Amaro sol per te״, היא משונה. עם זאת, ממילא לא ניכרה עד אז כימיה רבה ביניהם, כך שיש לכך היגיון דרמטי, גם אם הדבר מפחית מהתשוקה שהיא סימן ההיכר של Puccini.
ל-Christopher Purves נוכחות כבדת משקל יותר בתפקיד Scarpia המרושע, מפקד המשטרה החושק ב-Tosca. הוא מתהלך במדים בחשיבות עצמית, מורה לאנשיו לאתר את אויבי המדינה ומוציא אנשים להורג ללא משפט. הוא מקבל כמובן את העונש המגיע לו, אבל לא לפני שהוא רוקם את התרמית הכפולה שמובילה לסיום הבלתי נשכח.
הפקתה של Miskimmon ל-Dead Man Walking, שהוצגה כאן לפני שנה, הייתה מופע שראוי לחמישה כוכבים מלאים, שלא חסך דבר והיה חוויה קרבית מהצליל הראשון ועד האחרון. למרות ההישג ההוא, היא מסבירה בתוכנייה שקהל המאה ה-21 נרתע מסצנות אונס ועינויים (נכון), ושאין צורך לראות מעשים כאלה כדי להבין את משקלם הדרמטי (נכון, בהסתייגות).
התוצאה היא פרשנות בדירוג PG לאופרה שלרוב ראויה לדירוג 18, וכמעט שאין בה דבר שהיינו רוצים להסתיר מעיניהם של ילדי המקהלה המצוינת. כאמור, הזמרת והצייר מדברים על קן אהבים ביער, אך בקושי עומדים קרוב זה לזה, ובוודאי שאינם מתחבקים, בין אם תחת מבטה של המדונה ובין אם לאו.
״Ha più forte sapore״, הקטע הפותח את המערכה השנייה של Scarpia, נשמע פחות כמו וידוי חלקלק של סדומזוכיסט ויותר כמו תחינותיו מעוררות הרחמים של Russell Brand על דוכן העדים. אנחנו אמורים לחוש שנאה עמוקה למפלצת הזאת, אבל הוא מגושם כל כך בהערצתו העצמית ומקפיד כל כך לקפל את מכנסיו לקראת אונס Tosca, עד שהוא כמעט קומי.
לא ניכר דם רב אחרי שהותו של Cavaradossi בצינוק עם המשטרה החשאית; שחקני רוגבי מראים סימני פגיעה רבים יותר במחצית, והנפת הסכין של Tosca נראית כמעט כמו פנטומימה. באמת נחוץ כאן קצת יותר דם.
הוסיפו לכך שילוב צורם של תפאורה ותלבושות מהתקופה הסובייטית, תרגום אנגלי ללברית מאת Amanda Holden, שלעיתים, באופן בלתי נמנע, אינו משתלב לגמרי עם המוזיקה, ושמות ורגישויות איטלקיים ללא עוררין, והתוצאה היא הפקה חסרת עוגן מכדי להצליח.
אם כן, ״Tosca של ימינו״? אולי כל הפקה של Tosca מתאימה לימינו, שעדיין רוויים בהשפעתה המזיקה של הפטריארכיה, אבל זו מרגישה מעט מרוחקת מדי משורשיה בני 126 השנים מכדי ללכוד את עוצמתה המטלטלת של האופרה.
Tosca ב-London Coliseum עד 11 בדצמבר
צילומים: Ellie Kurttz
