פוסט אורח: סיימון ריד על עיבוד TWENTY THOUSAND STREETS UNDER THE SKY מאת Patrick Hamilton, המגיע ל-Southwark Playhouse

Patrick Hamilton (1904-1962) כתב את הטרילוגיה האוטוביוגרפית-למחצה שלו כחגיגה אפלה של לונדון המטונפת, המעושנת והמלוכלכת שבה חי בסוף שנות ה-20. פורסמה תחילה כסיפורו של בוב (The Midnight Bell, 1929), ואז עם סיפור הרקע של ג'ני (בעל הכותרת הפרובוקטיבית The Siege of Pleasure, 1932), ולבסוף סיפורה המקביל של אלה לזה של בוב (The Plains of Cement, 1934, שנקרא במקור 'Time, Gentlemen, Please'), Twenty Thousand Streets Under the Sky – A London Trilogy נאספה ופורסמה בכרך אחד ב-1935.

הדמויות הפרטיות שלה – שלוש מהן צעירות כמו המאה עצמה – יוצאות מבתי המרזח אל תוך מבוך לונדון: מ-Euston Road ל-Soho, מה-West End ל-Hammersmith, אותם עשרים אלף רחובות לונדוניים האורבים ומנצנצים מתחת לשמיים ההפכפכים.

אנו פוגשים את בוב, הברמן הכנוע, בנם של שוטר אמריקאי ואם אירית, המדבר בקוקני; את ג'ני, "נערת רחובות ה-West End", שהתפתה על ידי הנוכל George Perry אל תוך עולם ההפקרות של עבודת מין יחד עם פרונלה, חברתה הססגונית של ג'ני; ואת הברמנית אלה, המפותה בשטחיות על ידי ארנסט אקלס הבלתי מתאים, המבוגר ממנה כפליים, בעוד שהיא נותרת מאוהבת נואשות וללא תמורה בבוב. הטון של כל סיפוריהם הוא טרגי-קומי, ומדרמט את הסבל והייאוש שבשגרתיותם. המילטון היה מה שהביוגרף שלו, Nigel Jones, מכנה בספרו Through A Glass Darkly "מתעד האבודים והבודדים, חסרי המנוחה וחסרי השורש."

עיבוד חדש זה מעיד על ההומניות שבחזונו של המילטון – "הדגיגים הקטנים באקווריום המוזר והשוקק של המטרופולין" – ומבקש ללכוד את כל הרגשות הסותרים שבעולמו, את "תחושת הרחמים והאימה, ההלם והקסם המוזר... הנבלעים לנצח בעולם הגדול של לונדון." (במידה מסוימת, ל-Twenty Thousand Streets Under the Sky יש הדים אירוניים ומודעים לעצמם לסיפור המדע הבדיוני של Jules Verne משנות 1869-1871, Twenty Thousand Leagues Under the Sea.)

בוב חולם להיות סופר (לא פחות מטולסטוי אנגלי), והדרמטיזציה הזו משלבת את קול המספר בגוף שלישי הייחודי של המילטון בתוך קולו השאפתני של בוב הסופר-לעתיד. באופן דומה, סיפורה של אלה מסופר בחלקו דרך "מחשבותיה הפנימיות", והדרמטיזציה מבקשת ללכוד חלק מהטון והאווירה הזו. מנקודת מבטו של בוב, ג'ני עשויה להיראות אכזרית בפזיזות, עד שנלמד להעריך את סיפור הרקע שלה ב-The Siege of Pleasure, פלאשבק ללילה הראשון שבו הוטעתה על ידי גברים ואלכוהול.

הדיאלוג רווי בתת-טקסט של כמיהה צ'כובית, כואבת, מתחת לבנאליות ולעליזות המטעות. יש בו הומור יבש ומתמשך, אירוניה של טון המהדהדת את E.M. Forster, ולעיתים אף את Jane Austen. ועדיין, ישנן גם התפרצויות של איום קודר וחרדה מטרידה, כשהשיח מסתחרר כלפי מטה אל מעגלי הגיהינום הדנטיים של "העיר הזקנה והמרושעת." בגלל כל זה, לעיתים קרובות זה נשמע כמו T.S. Eliot בשיאו הדיבורי בשירי Sweeney, ואפילו כמו פרוטו-Pinter: "אני אראה לך איך לחיות, אני אראה לך איך לחיות! אני אראה לך חיים באות גדולה. אני אמן מושלם באמנות הזו."

חלק מהעונג שבהעלאת הסיפור השלם לבמה כעת הוא בהחזרת החוב שדרמטורגים של מאה השנים האחרונות – וכלל הספרות האנגלית – חבים לגיבור האנטי הגדול והבלתי מוערך הזה, Patrick Hamilton. הטרילוגיה Twenty Thousand Streets לוקחת אותנו מעבר למלודרמות היחסיות של מחזותיו הפופולריים Gaslight ו-Rope, וניתן לטעון שהיא חודרת עמוק יותר מהרומן המוכר יותר שלו, Hangover Square.

המילטון, צעיר כמו המאה עצמה, מצייר דיוקנאות קורעי לב של פגיעות נשית, של סירוס גברי וכיצד הוא מזין זעם חסר אונים. ייתכן שנשליך את המסעות המצטלבים שלנו על פני עשרים אלף הרחובות הרועשים. האם היעד שלנו הוא גאולה? התגלות? או מבוי סתום של ייאוש? זהו סיפור של אהבה ואובדן, אהבה שאבדה ואהבה שנעלמה. האם זהו סוג של סיפור אהבה? שפטו בעצמכם.

Twenty Thousand Streets Under The Sky יוצג ב-Southwark Playhouse, Borough מ-10 בספטמבר עד 17 באוקטובר

קנה כרטיסים ל Twenty Thousand Streets Under the Sky